גולדה מאיר, יום הכיפורים וה-7 באוקטובר – הדמיון המטריד

גולדה מאיר היא אחת הדמויות הבולטות והמורכבות ולצערנו מהמוכתמות בתולדות מדינת ישראל. מנהיגה שהתחילה את דרכה בקייב, גדלה בארצות הברית, עלתה לארץ והפכה לאחת הנשים החזקות ביותר בתנועה הציונית ובהנהגת המדינה. יחד עם הישגים רבים, השם שלה הוכתם בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים – אירוע שהותיר צלקת עמוקה בהיסטוריה הלאומית שלנו.

מאז ה-7 באוקטובר 2023, היום שבו חווינו את הפגיעה החמורה ביותר מאז קום המדינה, ההשוואות ליום הכיפורים צפות מחדש ובצורה מטרידה.

גולדה מאיר – ילדות, עלייה ומסע אל ההנהגה

גולדה מייבוביץ' נולדה בשנת 1898 בקייב, במשפחה יהודית שחיה תחת איום מתמיד של אנטישמיות ופחד. בילדותה עברה עם משפחתה למילווקי שבארצות הברית, אבל הזיקה הלאומית והתחושה שעם ישראל זקוק לבית משלו הובילו אותה לעלות בשנת 1921 לארץ ישראל עם בעלה מוריס מאירסון.

היא הצטרפה לקיבוץ מרחביה, ונכנסה במהירות למסלול של פעילות ציבורית: עבודה חקלאית, ארגון תנועות נשים, תפקידי מפתח בהסתדרות, וגיוס כספים ליהדות אירופה ולמוסדות היישוב. כבר אז התגלתה כמנהיגה כריזמטית, בעלת משמעת עצמית, יכולת ארגונית מרשימה ונוכחות ציבורית חזקה.

מההסתדרות אל צמרת המדינה

בשנות ה-40 וה-50, גולדה בלטה בתפקידים מרכזיים:

• שליחת קרן היסוד לארה"ב.
• שגרירת ישראל במוסקבה.
• שרת העבודה (1949–1956).
• שרת החוץ במשך עשור (1956–1966).

בשנת 1969, לאחר פטירת לוי אשכול, נבחרה גולדה מאיר לראשת הממשלה הרביעית של ישראל. היא הגיעה לתפקיד עם ניסיון מדיני מצטבר של שני עשורים, שליטה עמוקה במנגנוני המפלגה, וקשרים רחבים בממשל האמריקני. בתקופתה הובילה את מדיניות ״הקו הנוקשה״ מול מצרים וסוריה, דחתה יוזמות בינלאומיות של נסיגה חד-צדדית, ונחשבה למי שמייצגת את דור המנהיגים הוותיקים של מפא״י – דור שחווה את השואה, העלייה הגדולה, מלחמת העצמאות והמאבק על קווי 1967.

סגנון המנהיגות שלה היה פרלמנטרי אך ריכוזי, מבוסס על מעגל אמון מצומצם, עם משקל משמעותי לייעוצם של ישראל גלילי ומשה דיין. זה היה שילוב של ניסיון עצום, סמכותיות וקווים אידיאולוגיים ברורים – אך גם של שמרנות מחשבתית שלא תמיד התאימה לשינויים האזוריים שהתגברו בתחילת שנות ה-70.

אחד מציטוטיה הידועים מסכם טוב את תפיסת העולם שלה:

"מנהיג שלא מהסס לפני שהוא שולח את אומתו לקרב, איננו מתאים להיות מנהיג."

מחדל מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר 1973 (אירוניה מצמררת). למרות שורה ארוכה של התרעות מודיעיניות והתרעות מהשטח, ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל נשענה על ״הקונספציה״ – תפיסה מודיעינית קשיחה שלפיה מצרים וסוריה אינן מעוניינות במלחמה רחבת היקף.

המרכיבים העיקריים של המחדל

1. יהירות ביטחונית – הניצחון המוחץ של 1967 יצר תחושת עליונות שהפכה לעיוורון.

2. התעלמות מסימנים מוקדמים – היו דיווחים על תנועות כוחות, פריסות חריגות, פינוי יועצים סובייטיים והתרעות מודיעין – אך הכול פורש בהתאם לקונספציה.

3. החלטות שהגיעו מאוחר מדי – גיוס מילואים נמנע עד הרגע האחרון, הפריסה לא עודכנה, והצבא הופתע בשתי חזיתות.

4. משבר אמון מתמשך – הפתעת הפתיחה וההיקף העצום של האבדות יצרו זעזוע לאומי שהוביל בסופו של דבר להתפטרות ממשלת גולדה.

7 באוקטובר 2023 – ההיסטוריה חוזרת

המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 הפתיעה את המדינה בצורה החמורה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים. בכמה שעות ספורות חדרו אלפי מחבלים ליותר מ- 20 יישובים ומוצבים, תקפו בסיסים ואתרים אזרחיים, ביצעו טבח ב- 1,163 חיילים ואזרחים, ולקחו 251 בני ערובה לרצועת עזה. מערך ההתרעה, הגדר החכמה, הכוחות בשטח ומערכות השליטה – כולם קרסו כמעט בו-זמנית.

מעבר להיקף של האירוע, המתקפה חשפה שילוב של כשלי מודיעין, הערכה אסטרטגית שגויה והסתמכות יתר על יכולות טכנולוגיות – דפוסים שמזכירים את השאננות המודיעינית של תחילת שנות ה-70. אף שהאיום שונה לחלוטין, מדינה מבוססת מול ארגון טרור היברידי – המנגנון שהוביל להפתעה דומה: הערכת-יתר של יכולת הרתעה ישראלית, פירוש מוטעה של התרעות מהשטח, וצמצום שימוש בכוחות מתמרנים לטובת הגנות סטטיות.

במילים אחרות: האויב, גם אם קטן וחלש יותר, זיהה את נקודות העיוורון שלנו ופעל דרכן – בדיוק כפי שמצרים וסוריה עשו ב-1973.

נקודות הדמיון המרכזיות בין 1973 ל-2023

1. ביטחון יתר: 1973 – ״הם לא יתקפו״. 2023 – ״הגדר החכמה בלתי חדירה״.

2. התרעות שלא זכו לטיפול: 1973 – מודיעין אסטרטגי ברור. 2023 – תצפיתניות, מסמכים מודיעיניים ואיתותים טקטיים.

3. הנחות יסוד שגויות: בשני המקרים – הנחה שהאויב מעוניין בשקט.

4. צמצום כוחות ותרבות הכלה: 1973 – הימנעות מגיוס מילואים. 2023 – הסתמכות יתר על טכנולוגיה במקום נוכחות בשטח.

5. שבר תודעתי: שני האירועים הולידו משבר אמון קשה כלפי המערכת.

טבלת השוואה: יום הכיפורים לעומת ה-7 באוקטובר

היבט	1973 – מלחמת יום הכיפורים	2023 – 7 באוקטובר
האויב	מדינות סדירות (מצרים, סוריה)	ארגון טרור היברידי (חמאס)
הנחת יסוד שגויה	״הם לא יתקפו״	״הגדר בלתי חדירה״
סוג ההתרעות	מודיעין אסטרטגי	התרעות שטח ומודיעין טקטי
ליבת המחדל	קונספציה קשיחה	ביטחון יתר טכנולוגי והכלה
הפתעה בשטח	מתקפה משולבת בשתי חזיתות	פריצה רחבה ליישובי עוטף עזה
נזק	קריסה בחזיתות ואלפי הרוגים	טבח, חטיפות ושבר לאומי
המכנה המשותף	ביטחון יתר + סימנים שלא טופלו	בדיוק אותו שילוב

הציטוטים הידועים של גולדה מאיר

• ״פסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו.״
• ״אם הערבים יניחו את נשקם – לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה – לא תהיה יותר מדינת ישראל.״
• ״אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר רק משום שהוא לא מתאים להווה.״
• ״כולנו פלשתינאים. אני פלסטינית ויש לי דרכון כדי להוכיח את זה.״

סיכום

גולדה מאיר הייתה מנהיגה מעצבת ובעלת ניסיון מיוחד, אך גם הייתה חלק ממערכת שלא זיהתה בזמן את שינויי המציאות סביביה. מחדל יום הכיפורים חשף את הגבול של הביטחון העצמי הלאומי – ואת הסכנה שבהיצמדות לתפיסות קבועות. אירועי 1973 ו-7 באוקטובר 2023 שונים, אבל שניהם מראים את אותו דפוס חוזר: כאשר מדינה משוכנעת שהיא מבינה את האויב – היא מפספסת את האיום שמתפתח ממש מתחת לאף שלה.

ההיסטוריה חוזרת ומזהירה, והשאלה שנשארה פתוחה היא האם נדע לקרוא את האזהרות בזמן ולפעול בהתאם לאורך כל הדרך ולא רק בשעת חירום כש״החרב על הצאוור״.

צילום: Marion S. Trikosko / Library of Congress – Public Domain
(מקור: Wikimedia Commons, מזהה ppmsc.03265)