יואב אשד: הגיטריסט הישראלי שמקליט בניו יורק עם ארי הוניג ועומר אביטל

יואב אשד לא מתאר את האלבום החדש שלו כפרויקט שמנסה לדחוף את הג׳אז לקצה. להפך. לפי הדרך שבה הוא מדבר עליו, נדמה שהפעם הוא חיפש משהו ישיר יותר: שירים ישנים, מנגינות מוכרות, סטנדרטים שאפשר להיכנס אליהם בלי מאמץ מיוחד.

״בדיוק סיימתי להקליט אלבום טריו עם ארי הוניג ועומר אביטל״, הוא מספר. ״שירים יפים ישנים, סטנדרטים. משהו קל להאזנה – ללא חריכות״.

האלבום עדיין לא יצא, אבל החיבור עצמו כבר מסקרן: אשד בגיטרה, ארי הוניג בתופים ועומר אביטל בבס. שלושה מוזיקאים עם ניסיון עמוק בג׳אז, שבוחרים להיפגש דווקא סביב חומר מוזיקלי ותיק, לא סביב הצהרה ניסיונית גדולה. פחות רעש מסביב, יותר מקום לשיר.

מהפסנתר אל הגיטרה

הדרך של אשד למוזיקה התחילה הרבה לפני הגיטרה. כבר בגיל חמש הוא ניגן רסיטלים בפסנתר, עם יצירות של היידן, באך ומנדלסון. רק בגיל 13 הוא עבר לגיטרה, אבל הפסנתר לא באמת נעלם מהנגינה שלו.

אצל הרבה גיטריסטים הגיטרה היא כלי של קו מוביל, סולו, צבע וסאונד. אצל אשד יש גם חשיבה הרמונית שמגיעה ממקום אחר. הוא לא מתייחס לגיטרה רק כאל כלי שמנגן מעל ההרכב, אלא כאל כלי שיכול להחזיק כמה שכבות בבת אחת: מלודיה, ליווי, תנועה פנימית ותגובה למה שקורה סביבו.

זה אולי נשמע כמו פרט מקצועי, אבל הוא חשוב כדי להבין למה אשד בולט. הוא לא רק גיטריסט עם יכולת גבוהה, אלא מוזיקאי שמגיע אל הגיטרה מתוך מבנה מוזיקלי רחב יותר.

ישראלי בניו יורק, אבל לא רק ״הצליח בחו״ל״

קל לספר את הסיפור של אשד דרך המקומות שבהם ניגן: Blue Note, Birdland, Smalls ומועדוני ג׳אז מוכרים נוספים בניו יורק. קל גם להישען על רשימת ההישגים: תחרויות, פרסים, פסטיבלים, חמישה אלבומים כמוביל הרכב ושיתופי פעולה עם מוזיקאים בולטים כמו שי מאסטרו, ארי הוניג, עומר אביטל, Dayna Stephens, Erik Truffaz ואחרים.

כל זה נכון, אבל זה לא מספיק כדי להבין את המקום שלו כמוזיקאי.

העניין אצל אשד הוא לא רק ישראלי שהגיע לניו יורק וניגן במקומות הנכונים. העניין הוא הדרך שבה הוא השתלב בסצנה תחרותית מאוד בלי לוותר על צליל אישי. בניו יורק יש הרבה נגנים מצוינים. טכניקה לבדה לא מספיקה שם לאורך זמן. מי שנשאר צריך להביא איתו משהו ברור יותר: אופי, הקשבה, בחירת חומרים, והיכולת להחזיק ערב מוזיקלי בלי להישען רק על הברקות.

אשד הצליח לבנות לעצמו מקום בדיוק באזור הזה. לא ככוכב פופולרי במובן הרחב, אלא כמוזיקאי שעובד, מקליט, מופיע, משתף פעולה וממשיך לחדד את הדרך שלו.

למה דווקא סטנדרטים ישנים

הבחירה באלבום של סטנדרטים ישנים מעניינת דווקא בגלל שהיא לא נשמעת כמו ניסיון להרשים. אחרי שנים של אלבומים, פרסים ושיתופי פעולה, אשד היה יכול ללכת לעוד פרויקט מורכב, עמוס, כזה שמדגיש בעיקר יכולת ותחכום.

במקום זה, לפי התיאור שלו, האלבום החדש הולך אל שירים יפים וישנים. כאלה שכבר עברו דרך הרבה ידיים, הרבה קולות והרבה גרסאות. במוזיקה כזו קשה להתחבא. השיר מוכר, המבנה קיים, והמאזין לא בהכרח מחפש הפתעה בכל תיבה. הוא רוצה להרגיש שהביצוע מחזיק.

במובן הזה, סטנדרט ישן יכול להיות מבחן לא פחות קשה מקטע מקורי מורכב. הוא דורש טעם, זמן, דינמיקה, ובעיקר יכולת לדעת מתי לא להעמיס.

זו כנראה גם הסיבה שהרכב הטריו מתאים לחומר כזה. אין הרבה שכבות שיכולות לטשטש את מה שקורה. הגיטרה, הבס והתופים צריכים להחזיק את השיר יחד, בלי להעמיס עליו ובלי לרוקן אותו.

החיבור עם ארי הוניג ועומר אביטל

ארי הוניג הוא אחד המתופפים הבולטים בסצנת הג׳אז העכשווית, עם נגינה חדה, גמישה ומלאת תנועה. הוא מסוג המתופפים שלא רק ״מחזיקים קצב״, אלא מנהלים דיאלוג מתמיד עם ההרכב.

עומר אביטל מביא איתו עולם אחר: בס, הלחנה, ג׳אז, השפעות מזרחיות, זיקה עמוקה למוזיקה יהודית וים-תיכונית, וניסיון רב בהרכבים בינלאומיים. החיבור שלו עם אשד והוניג יכול לקחת סטנדרטים ישנים למקום שלא נשמע כמו שחזור, אלא כמו קריאה מחודשת.

ובתוך השלישייה הזו, אשד נמצא במקום מעניין. מצד אחד, הוא מוביל את הפרויקט. מצד שני, החומר עצמו דורש ממנו לא להשתלט יותר מדי. בשירים ישנים, במיוחד כשהם מוכרים, הגיטריסט צריך לבחור היטב מתי להיות במרכז ומתי לתת לשיר לעבוד.

אם לשפוט לפי הדרך שבה אשד מציג את האלבום, המטרה כאן היא לא להראות כמה רחוק אפשר לפרק סטנדרט, אלא כמה נקי אפשר להחזיק אותו בלי לאבד עומק.

מוזיקה שלא מנסה להרחיק את המאזין

ג׳אז יכול לפעמים להישמע למאזינים מבחוץ כמו שיחה פנימית של מוזיקאים. הרבה ידע, הרבה חופש, הרבה רגעים שנשמעים כאילו הם מיועדים בעיקר למי שמכיר את השפה. זה חלק מהיופי של הז׳אנר, אבל גם חלק מהמרחק שהוא יוצר.

האלבום החדש של אשד, לפחות לפי התיאור המוקדם שלו, הולך לכיוון אחר. לא פשטני, אבל נגיש. לא מוזיקה שמוותרת על עומק, אלא כזו שלא דורשת מהמאזין לעבור מבחן לפני שהוא נכנס אליה.

יש הבדל גדול בין מוזיקה קלה לבין מוזיקה שקל לגשת אליה. במקרה של אשד, נראה שהוא מכוון לאפשרות השנייה: ביצועים שיש בהם ניסיון, ידע וג׳אז, אבל גם מנגינה ברורה וצליל שאפשר להישאר איתו.

זו בחירה יפה במיוחד עבור גיטריסט שמגיע עם רקע טכני חזק. לפעמים דווקא מי שיכול לנגן הרבה מאוד, צריך לבחור לנגן פחות.

לא רק גיטריסט, גם מלחין ומוביל הרכב

לצד האלבום החדש, חשוב לזכור שאשד כבר עומד מאחורי חמישה אלבומים כמוביל הרכב ומוביל את הפרויקט Guitar Hearts. לאורך השנים הוא לא הסתפק בתפקיד של נגן מלווה או סוליסט בתוך הרכבים של אחרים, אלא בנה לעצמו עולם מוזיקלי משלו.

העובדה שהוא שיתף פעולה עם מוזיקאים כמו שי מאסטרו, ארי הוניג, עומר אביטל, Dayna Stephens ו-Erik Truffaz מציבה אותו בתוך רשת רחבה של מוזיקאים שפועלים בין ישראל, אירופה וארצות הברית. זו לא קריירה שנבנתה סביב רגע אחד, אלא סביב עבודה מתמשכת: הופעות, הקלטות, חזרות, פסטיבלים ופרויקטים שמצטברים לאורך זמן.

גם הפרסים והתחרויות שבהם זכה – בהם תחרות הג׳אז של רימון, Made in New York Jazz Competition, תחרות Six String Theory של לי ריטנאוור, מלגות מקרן התרבות אמריקה-ישראל והכרה ממוסדות כמו Berklee – מוסיפים לתמונה. אבל במקרה שלו, הם בעיקר מסמנים את הדרך. המוזיקה עצמה היא מה שצריך להישאר במרכז.

רגע מעניין בקריירה

יש משהו מסקרן במוזיקאי שמגיע לשלב שבו הוא לא חייב להוכיח בכל רגע שהוא יודע. אחרי הופעות במועדונים מוכרים, אלבומים, תחרויות ושיתופי פעולה, הבחירה לחזור לשירים ישנים יכולה להעיד דווקא על ביטחון.

לא תמיד צריך להעמיס כדי להוכיח עומק. לפעמים הבחירה בשירים מוכרים, בביצוע נקי ובשלושה נגנים טובים אומרת מספיק.

האלבום החדש של יואב אשד עם ארי הוניג ועומר אביטל עדיין לא יצא, ולכן מוקדם לדעת איך הוא יישמע במלואו. אבל כבר עכשיו אפשר להבין למה כדאי לשים אליו לב. הוא מגיע ממוזיקאי ישראלי שבנה לעצמו מקום בניו יורק, עבר דרך פסנתר קלאסי, גיטרה, ג׳אז, פרסים ובמות גדולות – ובוחר ברגע הזה לחזור אל שירים ישנים, יפים ופשוטים להאזנה.