מפלס הכנרת בשפל חריג – כמות המים הנמוכה ביותר מאז 1927
מפלס הכנרת
נכון לסוף אוקטובר 2025, מפלס הכנרת עומד על- 213.23 מטר מתחת לפני הים שזה מתחת לקו האדום התחתון. השנה נכנסו לאגם כמויות מים מהנמוכות ביותר שנמדדו מאז 1927, והירידה הזו מורגשת בכל פינה סביבה. כל סנטימטר של ירידה במפלס שווה לכ- 1.65 מיליון מ״ק של מים – ככה שירידה של ארבעה מטרים בלבד מראה לנו אובדן של כמעט 15 אחוז מנפח האגם כולו.
הדיג, התיירות ואפילו המראה של החופים שלנו – כולם מושפעים מהשפל המתמשך. השאלה שכולם שואלים היום היא האם נראה שוב את הכנרת מלאה, כמו בשנות התשעים שבהן היא הייתה סמל לשפע וחיים בצפון הארץ.
הכנרת מתרחקת – ואנחנו מתרחקים ממנה
יש משהו בכנרת שמצליח לרגש כמעט כל ישראלי. זה לא רק אגם, זו תמונה צרובה בזיכרון הקולקטיבי שלנו: הדרך המתפתלת מהרי הגליל, ברק המים הכחולים בין ההרים, הסירות הלבנות הקטנות, ריח הדגים על הגריל בחוף גינוסר, והמראה המוכר של קו מים שצמוד לשבילי האבן בטבריה. אבל היום, מי שמגיע אליה רואה שהיא לא מה שהיא היתה פעם.
החוף התרחק, השלטים הישנים ״זהירות אין מציל״ עומדים כמה עשרות מטרים מהמים, ושפת האגם נסוגה עוד ועוד. בדיוק כמו שהכנרת מתרחקת מהחוף, נדמה שגם הקשר שלנו אליה הולך ומתרחק. פחות מקומיים שמגיעים, פחות מטיילים, ״אפס תיירות״, והזיכרון של ״ים המים המתוקים״ הולך ודוהה.
בשנים האחרונות, הכנרת שוב בכותרות – לא בגלל סערה או פתיחת סכר דגניה, אלא בגלל השפל שהולך ומעמיק. לפי רשות המים, השנה נכנסה לאגם כמות המים הנמוכה ביותר מאז החלו המדידות, כמעט 100 שנה אחורה. גם לפי דיווחים חדשותיים עדכניים, מפלס הכנרת משקף את אחד המשברים הסביבתיים המשמעותיים ביותר בישראל בעשור האחרון.
כדי שנבין עד כמה המצב היום חריג, בואו נהבין איך בכלל מודדים את מפלס הכנרת, ומה המשמעות של כל הירידה במספרים.
איך מודדים את מפלס הכנרת
בשביל לסדר את התמונה, תדעו שמפלס הכנרת נמדד ביחס לגובה פני הים התיכון – זאת נקודת הייחוס שממנה מחשבים כל עלייה או ירידה במים.
- הקו האדום העליון – 208.8 מ׳ מתחת לפני הים. זהו ה״רום״ שבו האגם מלא עד גדותיו. ממבט פיזי מגדות הכנרת אפשר לראות את הסירות מגיעות כמעט עד לטיילת, הזרימה לסכר דגניה נפתחת, והחיים חוזרים לחוף.
- הקו האדום התחתון – 213.0 מ׳ מתחת לפני הים. מתחת לנקודה הזו מתחילות הבעיות: המים נעשים מלוחים יותר, אזורי החוף מתייבשים, ודגים ובעלי חיים מימיים מאבדים שטחי מחיה חיוניים.
- הקו השחור – 215.0 מ׳ מתחת לפני הים. זהו אזור האזהרה, שבו נאסרת כמעט לחלוטין שאיבה מחשש לפגיעה בלתי הפיכה באגם ובמערכת האקולוגית שלו.
למי שלא בקיא: כל סנטימטר אחד במפלס שווה ל- 1.65 מיליון מ״ק מים. זה אומר שירידה של ארבעה מטרים בלבד, כמו זאת שנמדדה בין תחילת שנות ה- 2020 לעכשיו – גורעת מהכנרת כ 15% מכל הנפח שלה. כדי להמחיש – זה שווה בערך לשני מאגרי מים גדולים של אזור המרכז יחד.
אלו הם הנתונים שימחישו לכם עד כמה שינוי קטן בגובה המפלס משפיע על כל המערכת:
| ״רום״ פני המים | נפח (מיליארדי מ״ק) | שטח (קמ״ר) | אחוז מנפח כולל |
|---|---|---|---|
| 210- | 4.13 | 168 | 100% |
| 211- | 3.99 | 165 | 96% |
| 212- | 3.82 | 163 | 92% |
| 213- | 3.66 | 161 | 88% |
| 214- | 3.50 | 158 | ≈84% |
אם נתרגם את הטבלה למילים, כמה מטרים בודדים יקבעו אם הכנרת ״חיה ונושמת״ או נמצאת במאבק ממשי של הישרדות.
הירידה במפלס לא נשארת רק על החוף – היא פוגעת גם במי שחי מהכנרת עצמה.
דיג – משנות השפע אל הצנע
בשנות ה- 80 וה- 90 נשלו מהכנרת כל שנה בין 1,500 ל- 2,000 טון דגים. סירות דיג קטנות פעלו כמעט בכל אזור, במיוחד סביב אמנון, כורסי וגינוסר. היום הנתונים שונים לחלוטין – עשרות דייגים בודדים נשארו, והשלל השנתי עומד על כמה מאות טונות בלבד.
השילוב בין ירידת המפלס, שינוי אקלים, והלחץ של דיג יתר בעבר, הותיר את האגם במצב רעוע. גם מיני דגים ידועים כמו אמנון הגליל או בינת (שפמנון מקומי) נדירים יותר. מעבר לפגיעה בפרנסה, יש כאן גם פגיעה תרבותית. הכנרת הייתה סמל של מסורת דיג משפחתית ומקצוע שעבר מדור לדור. היום, הרבה משפחות ויתרו עליו, ומי שממשיך, עושה זאת בעיקר מתוך אהבה למקום ופחות מתוך רווח או באמת להצליח לדוג משהו.
מה באמת גורם לשפל?
שנים של חוסר משקעים הן רק חלק מהסיפור, והתחממות האזור גורמת לאידוי מוגבר. בממוצע, הכנרת מאבדת כ- 270 מיליון מ״ק מים בשנה רק כתוצאה מאידוי. בנוסף, חלק מהנחלים שמזינים את האגם מתייבשים לתקופות ארוכות, וחלק אחר עובר לשימוש חקלאי.
הירדן העליון, החצבני והבניאס, שסיפקו בעבר את עיקר המים המתוקים, מביאים היום פחות זרימות משמעותיות. המוביל הארצי, שבמשך עשורים הוביל מים מהכנרת לכל רחבי המדינה, כמעט ולא שואב ממנה בשנים האחרונות – פשוט כי אין מספיק מים. מעבר לשינויי האקלים, גם ניהול המים הארצי משתנה.
ויכוחים על שאיבה, שימור וזרימות בירדן גורמים לזה שהכנרת הפכה ממקור מים לאתגר ניהולי של איך לשמור על אגם טבעי בעידן של מים מלאכותיים. במקום, ישראל מפעילה פרויקט חדש: הזרמת מים מותפלים לכנרת מהים התיכון. זאת הפעם הראשונה שבה אגם טבעי מוזן מלאכותית ממקורות חיצוניים וזה פרויקט הנדסי מרשים אבל גם תמרור אזהרה סביבתי.
מעט על המערכת האקולוגית של הכנרת
למרות כל זה, הכנרת לא רק “מאגר מים” – היא מערכת אקולוגית מורכבת ורגישה. באגם חיים למעלה מ- 30 מיני דגים, עשרות סוגי עופות מים, וצמחייה מימית עשירה ביותר. השינויים במפלס משפיעים על כולם: הציפורים מאבדות אזורי קינון, הצמחייה משתנה, וחלק מהחופים נסתמים בבוץ ומליחות. אחת הדוגמאות הבולטות היא הציפורים הנודדות.
הציפורים עוברות מעל הכנרת כל סתיו כשהמפלס יורד, חלק מהבריכות הטבעיות שבהן הן נחות מתייבשות, ואז משנות את כל המסלול שלהן. גם במקביל, התפרצות אצות קורת לעיתים קרובות יותר, בעיקר כשהמים רדודים וחמים. למזלנו, בשנים גשומות, המערכת מתאוששת מהר. האגם “נושם” מחדש, והדגים חוזרים לאזורים הרדודים. זה קורה כמעט בכל מחזור גשם טוב, והתקווה היא שהתופעה הזאת תחזור גם השנה.
מה צפוי לנו בחורף הקרוב
לפי השירות המטאורולוגי, חורף 2025–2026 צפוי להיות “ממוצע עד יבש”. בפועל, זה אומר שיש סיכוי נמוך לעלייה דרמטית במפלס, אלא אם יתמזל מזלנו. גורמי רשות המים נערכים לזה שהאגם יישאר סביב הקו התחתון, והם ימשיכו להזרים אליו מים מותפלים כדי לשמור על יציבות. כשאין חורפים גשומים רצופים, ההתפלה היא מה שמונע מהכנרת להיכנס שוב למצב חירום סביבתי. בינתיים, כל מבט על עליה מזכיר עד כמה אנחנו תלויים בגשם, ובטבע ושאין לנו באמת שליטה עליו.
עם כל האתגרים, לכנרת שלנו יש תכונה אחת שמתאימה לעם שלנו: היא מתאוששת מהר. אחרי כל שנה גשומה במיוחד, האגם מתמלא מחדש, והחיים חוזרים למים. אז גם כשהיא נמוכה, עדיין יש תקווה. וזה בדיוק מה שהופך את הכנרת לכל כך ישראלית – גם כשהיא בשפל, היא מזכירה לנו שהכול יכול להשתנות עם קצת תקווה וגשם אחד טוב.
קרדיט תמונה ראשית: lom74266 / freepik
