ידעתם שיום חגה של ירושלים, כ"ח באייר, הוא גם יום הזיכרון לבני קהילת יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל? לכאורה אין סמלי יותר מיום ירושלים בכדי להעלות על נס את המסעות המפרכים והתופת שעברו אחינו בדרך לכאן, כשבראשם רק דבר אחד – להגשים את כיסופי הדורות לעיר הקודש.
אלא שהדבר מורכב הרבה יותר: "זה כמו לציין את יום הזיכרון ויום העצמאות באותו היום", אומר נפתלי אברהם, מנכ"ל המרכז למורשת יהדות אתיופיה. "ישנו קושי עצום בלכאוב ולבכות בטקס יום הזיכרון, ושעה אחר כך לעלות לירושלים ולשמוח בריקוד הדגלים. מצד שני, ירושלים מאד חשובה בסיפור שלנו, והמיזוג בין הימים מביא לידי ביטוי את כל החלומות שלנו להגיע לכאן".
יום הזיכרון ליהודי אתיופיה מבקש לעצור הכל ליום אחד ולהתייחד עם כארבעת אלפים היהודים שנפטרו במסע לארץ בזמן 'מבצע אחים' ו'מבצע משה' (1979-1990), בהם התאפשרה עלייה של ביתא ישראל ארצה דרך סודן.
נפתלי אברהם, מנכ"ל התאגיד הממלכתי – המרכז למורשת יהדות אתיופיה של משרד התרבות והספורט, היה בין עשרות האלפים שעלו לישראל במבצע. לזכרם של הנספים ולכבוד יום ירושלים, הוא שיתף אותנו בכמיהה הגדולה להגשים את חלום הדורות, במסע העלייה רצוף הטראומות, ובשליחות החשובה שהוא ממלא בתפקידו.
היינו כחולמים
הגעגועים לירושלים הם כידוע חלק בלתי נפרד מקהילת ביתא ישראל, ונמצאים תמיד "בשירים, בתפילות, ובדרשות של הקסים (כהני העדה). לדוגמא, ב'מסעות אבא מהרי', רבים מאנשי הקהילה עזבו בשנת 1862 את כפריהם והלכו לכיוון ים סוף במטרה להגיע לירושלים. בראש מסע זה עמד אדם בשם אבא מהרי, שניסיונו וכישלונו ידועים היטב לבני העדה, במיוחד בקרב הזקנים, ונתפסים על ידם כהתגלמות השאיפה השורשית שלנו לעלות לירושלים". הוא נזכר איך פעם "לאחד הקסים היה חלום שהגיע זמן הגאולה, אז הוא לקח איתו המוני אנשים והלך לים סוף – כאילו הוא מדמה את יציאת מצרים. גם בעונות הנדידה של החסידות מופיע רמז לארץ הקודש, כמו ב'שיר החסידה', בו החסידה דורשת בשלום ירושלים. לכן ידענו תמיד שבעונות המעבר, כשהחסידות נודדות מישראל ומתמקמות אצלנו באפריקה, הן מגיעות מירושלים ודורשות בשלומה".
ואיך הם דמיינו אותה? מסתבר ש'ירושלים של זהב' של נעמי שמר הוא לא רק מילים מרגשות, אלא ביטוי מדויק לחזיון העיר בעיני רוחם של הקהילה. "דמיינו את ירושלים שכולה זהב. הייתה לנו תפישה תמימה כל כך, שחשבנו שכולם מתפללים ועובדים את אלוקים בירושלים, ושכולם בה יהודים כי לא הגיוני שיהיה משהו אחר. בשבת הראשונה שלי בארץ, בשנת 1984, הייתי במרכז קליטה בצפת", הוא מספר. "פתחתי חלון וראיתי מישהו מכסח את הדשא. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה 'וואו, גם פה יש נוצרים?' – כי השבת היא קדושה, וגדלנו בידיעה שאין דבר כזה לא לשמור שבת. האמונה שלנו הייתה שירושלים היא כמעט כמו המן שירד מהשמיים, ברמה הזו".
'שיר החסידה' שנחתם במילים 'חֲסִידָה חֲסִידָה לִבְנַת כָּנָף, בַּשְּרִי בִּשְׁלוֹם הָעִיר, בִּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם':
לא 'עליית מצוקה'
בתחילת שנות ה-80 החל להשתפר יחס השלטון אל היהודים, והם קיבלו זכויות שוות כמו שאר אזרחי המדינה. אם היה לקהילה טוב באתיופיה, מדוע החליטו לעבור את כל התלאות כדי להגיע לישראל? "זו שאלה מקוממת", אומר אברהם בחריפות. "אני רוצה לומר את זה חד וחלק – העלייה שלנו לא הייתה קשורה למצב כלכלי, בטחוני וכו', למעט הכמיהה לעלות לירושלים, כי בה היהודים צריכים להיות. זה היה המניע לעלייה באופן חד משמעי, ושילמנו מחיר יקר מאד של אלפי נספים בדרך לסודן ובדרכים אחרות. השאלה הזו נשאלת פעמים רבות, ותמיד מנסים לייצר איזשהו נרטיב של 'עליית מצוקה'. אין לזה שום קשר".
המסע לארץ ישראל
"שום דבר לא יכול לעצור אותי"
המבצעים השונים להעלאת יהודי אתיופיה ארצה היוו הזדמנות להפוך את כיסופי הדורות למציאות של ממש. "שנת 1983, שבת בבוקר, הגיע אלינו שכן מבוגר עם מכתב בידו, וביקש ממני לקרוא אותו", הוא נזכר. "אני קורא את המכתב, וכתוב בו שהבן של השכן הגיע לישראל ושישנה אפשרות לעשות זאת דרך סודן. בתור ילד בן 13 וחצי שגדל לתוך הידיעה שירושלים היא המקום עבורו, הבנתי שזה הזמן שלי לממש את מה שכל הדורות חלמו עליו. אני הקטן הופך להיות הגיבור בתוך הסיפור הזה. שבועיים לאחר מכן הודעתי להורים שאני בורח לסודן, ושאין שום דבר שיכול לעצור אותי".
כשהוא עוד לא בן 14, נפתלי אברהם נפרד ממשפחתו ויצא עם תשעה ילדים נוספים אל המסע של חייהם. רק בעוד עשור מהבריחה, אברהם יפגוש את הוריו. "בדיוק הייתה מלחמת אזרחים, היה שלטון מרכזי ואזרחים שמרדו בו. בחלקים שנכבשו ע"י הממשלה יכולנו ללכת רק בלילה, וכשהגענו לחלק של המורדים, יכולנו גם לצעוד במהלך היום. אחרי החמישה הימים הראשונים שבהם עברנו תחת השטח של השלטון המרכזי, הגענו לאזור המורדים – שם חברנו למדריך שסיפר לנו שסגרו את הגבול עקב סכסוך צבאי בין אתיופיה וסודן. במקום לחכות כמה ימים כפי שחשבנו, נשארנו שם במשך ארבעה חודשים ללא מחסה וללא אוכל. עשרה ילדים שצריכים להסתדר לבד".
מסתבר שהיו לאברהם וחבריו כוחות מיוחדים לעשות כישופים: "בזמן השהות שם, הנכד של המדריך נהיה חולה והאשימו אותנו שכישפנו אותו כדי שירגיש לא טוב. האנטישמיות הזו גרמה לנו לקום ולהתקדם לכיוון סודן כבר למחרת, כי היה בלתי אפשרי להישאר שם. אולי זה היה גם המזל שלנו".
"היינו מוכרחים להסתיר את היהדות שלנו"
אם בשטח אתיופיה החבורה סבלה מאנטישמיות, בסודן היה קשה פי כמה, כי "אני לא יכול להגיד שאני יהודי כמו שהייתי אומר באתיופיה. היינו מוכרחים להסתיר את היהדות שלנו – היה עליי להחליף את שם המשפחה שלי 'אברהם', ולהסתיר כל סממן יהודי כמו סידורים ומגני דוד. אם לא היינו עושים זאת יכולנו למצוא את עצמנו בכלא או מוצאים להורג".
בחירוף נפש הם שמרו על יהדותם, והצליחו להישאר איתנים גם במצבים של רעב חמור: "הקסים לא היו הולכים לאכול שום דבר מבחוץ כדי לשמור על כשרות. באחת הפעמים שהינו ליד כפר שהייתה בו כנסייה, וחגגו שם מסיבה. היו שם כמויות של אוכל, משקאות חריפים ומה לא, ואנחנו היינו מתים מרעב. עם כל האמונה שהייתה לנו – לא נגענו באוכל בכלל, למרות שעמדנו עם הבטן דבוקה לגב. זה היה מפחיד וקשה אבל הייתה לנו מטרה".
חשבתם שהטירוף נגמר כאן? תחשבו שוב – "הלכנו במשך שלושה שבועות לגבול סודן. החיילים הסודנים ששמרו בצד האתיופי ניסו לחטוף באמצע הלילה את הבנות שהיו איתנו ולאנוס אותן. שלושה לילות נלחמנו בהם ונפצענו, יש לי צלקות עד היום. אחרי שלאחד החברים נפתח הראש החלטנו שחוזרים פנימה לאתיופיה, וגם לשם החיילים הלכו אחרינו, עד שבאיזשהו שלב מישהו מהם ביקש שנחזור, כי ידעו שאין לנו מספיק מים ושאם ננסה לחזור בוודאי נמות".
מסודן לירושלים
"כשהגענו לסודן כפליטים אחרי מסע מפרך, מצאנו קצת מנוחה במחנה. אכלנו והתאוששנו, ובאותן פעמים שהיינו הולכים לחדר האוכל, התלוו אלינו כל מיני אנשים ששאלו אותנו שאלות כמו 'מאיפה אתם?' ו'מה אתם עושים פה?'". בהמשך התברר שהשואלים היו פעילים יוצאי אתיופיה שעבדו יחד עם המוסד, וגילו לחבורה על תכנית העלייה לישראל. "בדקו אם עוד מישהו הגיע איתנו, מי נשאר מאחור, ודאגו לנו לכל הצרכים – הביאו לנו כסף למחיה, ואפילו סידרו שירותי קבורה יהודית לנספים בדרך". כ-20 אלף יהודים החלו את מסע העלייה, ורק 16 אלף מתוכם הגיעו בפועל לישראל. השאר, כרבע מהם, נפטרו בזמן הצעידה לסודן או במהלך השהות במחנות.
"זו לא ירושלים שחלמנו עליה"
"לאחר ארבעה חודשים באתיופיה ושמונה חודשים נוספים במחנה הפליטים, ב-4 בפברואר 1984 הגענו סוף סוף לארץ במבצע 'דרדס כחול'". אך למרות כל השאיפות, נפתלי אברהם לא היה יכול נפשית לנסוע קודם לעיר הקודש – "לא חשבתי על ירושלים, חשבתי על המשפחה והחברים שהשארתי בבית". עם זאת, הנסיעה הראשונה הייתה מלווה בהתרגשות גדולה, אלא שזו כמובן לא אותה העיר עליה חלמו. "זה לא מה שדמיינו, ו'זכינו' לקבלת פנים מאכזבת מאד. שמרנו על היהדות בתנאים בלתי אפשריים, ופתאום גם כאן – בירושלים, עלינו להיאבק על היהדות שלנו".
"ההורים סרבו לשבת עליי שבעה"
כאמור, אברהם נפרד ממשפחתו כשהיה בן 13 וחצי, והתאחד איתם שוב רק לאחר עשר שנים, עם עלייתם לארץ. בתקופה הזו רצו שמועות רבות בכפרי היהודים באתיופיה, ואחת מהן הייתה שנפתלי נפטר במהלך המסע. "ההורים סרבו לשבת עלי שבעה עד שיקבלו מידע וודאי", הוא משתף. "שנתיים וחצי אחר כך הם קיבלו תמונה שלי, כי הצטלמתי עם פעילה מארה"ב והיא נסעה לשם והביאה להם אותה. ישנה תמונה מרגשת של אמא שלי שמה את התמונה הזו על הלב שלה, כשהיא מחייכת ושמחה שהבן שלה עדיין בחיים. אחת לחצי שנה הם היו שולחים לי מכתב, וביום שהמכתב היה מגיע – לא הייתי מעז לפתוח אותו. הייתי מקפל אותו, שם בכיס ומסתובב ככה שלושה שבועות עד שהיה לי אומץ לראות מה כתוב בו. הייתי הולך לפינה רחוקה ומבודדת ורק אז קורא. פחדתי מהחדשות שכתובות שם. באחת הפעמים הם הודיעו שסבתא שלי נפטרה, אז התאבלתי עליה לבד".
כשהוריו עלו ארצה הוא היה כבר בן 23, סטודנט בשנה ג' בטכניון. לא פלא שהמשפחה לא זיהתה אותו בהתחלה – "חיכיתי להם בשדה התעופה ואבא שלי לא הכיר אותי. אני כבר 10 שנים לבד פה ודברים השתנו. ההורים זכרו אותי כילד שובב שרוכב על חמורים וסוסים, מטפס וקופץ, ופתאום הם מוצאים ילד שלומד וקורא. לא היה לי מכנה משותף איתם מעבר למה שהיה לפני עשור, והם באמת חשבו שקרה לי משהו".
"זה לא הסיפור של נפתלי בלבד"
מאז הוא חזר לחיק המשפחה, הקים בית משלו, והפך להיות מנכ"ל המרכז למורשת יהדות אתיופיה. "זה לא הסיפור של נפתלי בלבד. זה סיפור של קהילה שלמה, הרבה מאד ילדים, נערים, משפחות רבות שהתפרקו", הוא ממהר להבהיר. "יום הזיכרון הוא ההוכחה לאילו כוחות ועוצמות יש לקהילה המדהימה הזו ששמרה בחירוף נפש על יהדותה בתנאים בלתי אפשריים. שילמנו מחיר גדול כדי להגשים את החלום – ולא חלמנו לתקופה קצובה, אלא במשך אלפי שנים. אין משמעותי ויפה יותר מלעבור את התופת של סודן ואחר כך לבנות חיים חדשים, כדי להגשים את הכמיהה לירושלים באופן פעיל. זה חלק מההיסטוריה המפוארת של הקהילה שלנו".
את השליחות העצומה שהוא חש בעשייתו, הוא מסכם בחובתו "להפוך את הסיפור לשייך לכלל החברה הישראלית, ולהעביר את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה כמשהו שהחברה הכללית צריכה לעסוק בו. יש לנו הרבה עבודה, ואנחנו עובדים מאד קשה כדי שזה יקרה, אבל אנחנו לא מתייאשים. עברנו את סודן, נעבור גם את זה. ישנן עדויות מצמררות על נשים שעברו אונס, אנשים ששמו אותם בגרדום במטרה לתלות אותם בדרך לכאן וזוועות נוספות, שעדיין חיים את הטראומה שהמסע השאיר בהם. אני מקווה שנמצא דרך לעזור להם. יש תינוקות שנפטרו בדרך והם לא רשומים בשום מקום כי ההורים שלהם לא רוצים לפתוח מחדש את הפצע המדמם הזה. לשמחתי, יותר ויותר אנשים מוכנים היום לפתוח ולדבר, ולהפסיק לכאוב את הכאב הנורא הזה כאילו הוא בושה. זה הסיפור של הקהילה – גבורה".