בבוקר כ"ד בסיוון תשמ"ה (11 ביוני 1985), התנגשה רכבת נוסעים באוטובוס, בו נסעו לטיול שנתי תלמידי כיתה ז' מבית הספר התיכון ברנר בפתח תקווה. באסון נספו 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. 15 נוספים נפצעו. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות ארץ ישראל (ב-17 בספטמבר 1939 נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס ליד צריפין).

פינת זיכרון בבית הספר ברנר לזכר הנספים
התאונה אירעה בשעה 8:50 בבוקר. האוטובוס, נהוג בידי רות דוידוב ז"ל, עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר שעליה נסע לבין מסילת הרכבת בקו תל אביב-חיפה סמוך למושב הבונים. הדרך הייתה דרך חקלאית, ולא הוצב בה רמזור או מחסום. לאחר עצירה ממושכת, החליטה דוידוב לחצות את המסילה. ומסיבה לא ברורה, אולי בשל הרדיו שהיה דלוק, היא לא שמה לב לרכבת המתקרבת מכיוון תל אביב. נהג הקטר החל לבלום במרחק של כ-400 מטרים מהצומת, אולם זה היה מאוחר מדי. הרכבת פגעה באוטובוס בחלקו האחורי במהירות של כ-75 קמ"ש והעיפה אותו למרחק של 40 מטרים.
לוח זיכרון במקום האסון במושב הבונים. צילום באדיבות ויקימדיה
הרכבת עצמה ירדה מהפסים, אולם מלבד פצוע קל לא היו בה נפגעים. נהג הקטר הפוגע, שלמה סומך, שב לעבודתו בקו חיפה-תל אביב עשרה ימים לאחר האסון. ב-1987 הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. ב-1989 זיכה אותו בית המשפט. לאחרי הזיכוי העיד סומך על עצמו ועל מהלך חייו אחרי האסון: "אני אדם מת. אדם נושם שלא חי. אצלי הזמן לא זז".
פינת ההנצחה בספריית בית הספר ברנר לזכר ההרוגים

'אסון הבונים' המשיך לזעזע את המדינה כולה עוד שבועות ארוכים והעלה לסדר היום את סוגיית השילוט בסמוך למסילות רכבת. בנוסף, הוא עורר דיון ציבורי נוקב בשל דבריו של שר הפנים דאז, הרב יצחק פרץ (ש"ס), שקישר בין חילול השבת בפתח-תקווה לטרגדיה הנוראה. הורי התלמידים, בחלקם דתיים, זעמו על דברי השר ודרשו מראש הממשלה באותם הימים, שמעון פרס, לפטר אותו. פרס לא פיטר והרב פרץ לא התנצל, אך טען שדבריו הוצאו מהקשרם




לינור בר-אל

לינור בר-אל