אנשים יפים שלומות ואורות.
בפרשתנו מגיע הביטוי הכלכך מוכר וכלכך נוגע
׳נעשה ונשמע׳.
סיפור ׳מתן תורה׳ מסופר בעצם מהצד הישראלי. ושם מתואר איך משה מגיע לישראל ומספר להם על התורה בגדול, והם עונים תשובה זו.
שכמובן מיד מעוררת תמיהה..
כיצד ניתן לעשות משו לפני ששומעים מה..
יש פה מעין התמסרות מחממת לב. כאשה שהולכת אחרי דודה (אהובה) באש ובמים, וסומכת עליו בעיניים עצומות.
ואם נעז ונשאל אותה בפשטות- למה את עושה את זה? זה מסוכן.. אולי הוא יתהפך עלייך..
היא תשיב, שאיננו מבינים כלום…
וזה אחד מכוחותיה של האהבה. יש אמון כביר ברצון של השני לתת לי. אמון שהוא אפילו ישים את טובתי לפני טובתו האישית.
אולם אם נחזור רגע לישראל, תגיע תמיהה לא פשוטה.
הלא אלוקים איפשר שיעבוד של מאות שנים..
היכן הוא היה במשך כל הזמן הזה?
ואיך פתאום תוך פחות משנה כל האמון שלכם חזר עד כדי נעשה ונשמע?
בלי טיפה חשדנות או בקשת ערבות?
בשיחה אחת עם ילדיי השבוע, זרק לי אחד מהם, שכל פעם שקורה לו משו רע, הוא שואל את עצמו ׳מה עשיתי לא טוב? למה זה בא לי?׳..
והיה לי מעט קשה עם זה.. ושיתפתי אותו. הלא איננו יכולים לדעת חשבונות שמיים. על מה ולמה מגיע כל דבר.
ובכלל, כולך טוב אחד גדול, כלום לא ׳מגיע׳ לך..
אם משו לא טוב לי, אני פשוט ניגש לפתור אותו.
ואולי.. זה מה שה׳ רוצה פה בכלל.. שנתמודד עם קשיים.. שנכוון לתיקון לא לאשמה.
(וגם התבאסתי כי גם אני הייתי כזה שנים רבות, ולקח לי זמן להשתחרר מזה..
כששיתפתי חבר, הוא הפך לי במעט את הסיפור..
הבן שלך, כך אמר, חי בתודעה שהעולם חייב להיות טוב. נקודה.
רע לא אמור לקרות. ואם הוא קורה, משו לא נכון פה, לא מדויק.
אהבתי.
ואולי זו התודעה של ישראל.
האמירה הנדושה כלכך ׳יהיה בסדר׳ טומנת בתוכה אמונה.. שיהיה כפי מה שמתוכנן, כפי ש׳הסדר׳ אמור להיות!
ישראל חשו שגם מאות שנות עבדות, (או אלפיים שנות גלות), הן אינן ה׳סדר׳ של המציאות.
ה'סדר' של העולם הוא הטוב.
וגם כשיש קושי הוא זמני.. הטוב הוא פה.. מעבר לפינה.
ונראה שלא פעם, האמון בטוב הוא מה שמביא את הטוב..
אז.. נעשה ונשמע.. הכל בסדר.
שבת אמון שלום.