״באמת זאת המטרה שלי, להפיץ אור שמחה וטוב בעולם״- ציטוט של שיחה שלי עם פנינה, שהרגישה צורך לשלוח לי הודעה ביום שעזבתי את הבית שלי בשנתיים האחרונות.
קוראים לי עמית ביג׳אוי, הייתי תצפיתנית ומפקדת בחמ״ל חריף צפון בגבול מצריים והשתחררתי באוקטובר האחרון אחרי חודש בקבע- עם רצון ענק להישאר ועם לב חצי שבור.
התפקיד שלנו דורש לאייש חמ״ל 24/7, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים – אין באמת שבת ואין באמת חגים.
בליל הסדר יש תצפיתניות ומפקדות בחמ״ל, שיאכלו אחרי כולן ולא יספיקו לקרוא את ההגדה. כנ״ל על הברכות בראש השנה, ובכל קידוש, כל שבת שנייה.
יש מין תחושה כזאת שאם אנחנו לא נדאג לעצמנו אף אחד לא ידאג לנו.
ושלא תבינו לא נכון, אעשה סדר.
זה לגמרי התפקיד שלנו, להיות העיינים של המדינה בזמן שכולכם יושבים בבתים שלכם בערב החג,
וגם במוצב שלנו יש ארוחות חג מיוחדות עם קינוחים ומפות בצבעים.
גם אצלנו הגדוד שתופס בכל פעם מנסה לגרום לשבת ולחג בבסיס להרגיש לרגע קצת כמו בבית.
אבל ״כמו בבית״ רחוק מלהיות התחושה של אלו שיושבות בתצפית בשעה 20:00 בערב.
החיילות האלו, יושבות בכל יום 8 שעות בתצפית, צמאות לידע, רוצות להפעיל את הראש, לרוב הן עושות את זה בעצמן, קונטקט, משחק השירים, לפעמים הן אפילו זורקות נושא לאוויר ומנהלות דיון שיכול להימשך שעות.
פנינה הייתה שם, בכל חג, מהיום שאני זוכרת את עצמי בחריף היא הייתה שם.
בראש השנה הייתה מכינה עוגת דבש (מספיק גדולה שתספיק לכולנו) בחנוכה ספינג׳ים כמו בבית, ובפורים הייתה מגיעה עם תחפושות איפור ובלונים- זה הכי זכור לי, כשכולם מתחפשים בבית ואפילו בבסיסים מסביב, פנינה הייתה מכניסה קצת אור ולא שוכחת גם מאיתנו. אומנם במוצב רחוק על גדר המערכת באמצע המדבר, אבל גם רוצות לחגוג את פורים.
אין לי בעיה עם ״אישור סיווג בטחוני״, אני בעד המערכת וחושבת שאם משהו נעשה בניגוד לחוק צריך לבדוק למה.
יש לי בעיה עם האופן בו בחרו לתאר את השיעורים של פנינה.
״החיילות הופכות לקהל שבוי, כי הן לא יקומו באמצע משמרת ויעזבו, אלא ישמעו את תוכן השיעור גם אם זה בניגוד לרצונן".
אז אתקן. בתור מפקדת שבמשך שירות שלם בין לבין אירועים מבצעים הייתה במרדף של ״איך אני מעבירה לבנות את המשמרת?״ או ״איך אני מעלה להן את המצב רוח?״ פנינה הייתה ההצלה שלי.
היא הייתה מקפידה לעשות שיעורים שמתאימים לכולן ובאמת חשובים- כמו מה המשמעות של סוכות ב׳ או פסח ב׳ ולמה חוגגים את ל״ג בעומר.
לשתף על חייה ואפילו להקשיב לבנות שכל כך צריכות שמישהו יקשיב להן.
בחור אחד שככל הנראה ראה את כל הדבר המיוחד הזה מהחלון מרחוק, החליט לתאר את זה בתור כפייה.
למה אתם שואלים? אלף ואחת סיבות. או אולי כי פשוט הבנות היו בתצפית, והוא לא יכל לראות את הניצוץ שלהן בעיינים.
ואני שואלת- למה היה כל כך חשוב לכתב להפוך את הסיפור הזה לכפייה דתית, למה אי אפשר לעשות את הדברים בצורה קצת אחרת.