מאז 1960 מהווה העימות בין המועמדים לנשיאות אירוע מכונן בסדרה של אירועים עד לבחירות עצמן. ישנם קמפיינים בהם לעימותים מסוימים היה משקל מכריע בבחירות וישנם קמפיינים שבהם לא הייתה לכך כל חשיבות.
נדמה לי שהעימות המפורסם ביותר הוא עימות 1984 בין הנשיא המכהן רייגן למי שהיה סגן הנשיא של קרטר – וולטר מונדייל. רייגן, שהיה באותן שנים בן ה-73, הנשיא המבוגר ביותר בהיסטוריה, נשאל לגבי גילו משום שהדבר הפך לסוגיה בוערת בקמפיין ושחקן הקולנוע לשעבר השיב תוך שהוא מהמם את כולם : "אני לא אנצל למטרות פוליטיות את הגיל הצעיר וחוסר הניסיון של היריב שלי".
גם היום, כאשר מביטים בתמונות מאז, קשה שלא לצחוק. גם אז הקהל בעימות פרץ בצחוק גדול ואפילו יריבו התקשה להחזיק את עצמו. דבר אחד היה ברור : לכל העימותים היו כללים ברורים שבהם היריבים מכבדים האחד את השני. אז רייגן לא איתנו. יש מי שמתגעגע אליו ויש מי שאיננו מכיר אותו אבל העימותים עדיין חלק בלתי נפרד מהמאבק. עוד קצת יותר מחודש לבחירות 2020 והיה זה מרתק לשבת ולראות כיצד הפוליטיקה האמריקאית השתנתה.
הבחירות הקודמות, אשר יש להן המשכיות מובהקת עתה, מראות שכללי המשחק השתנו. הפעם המועמדים לא לחצו ידיים בגלל נגיף הקורונה וזה היה עוד מובן אך מה שלא מובן הוא הצורה הקיצונית שבה הנימוסים והאיפוק של העבר פינו את מקומם לוולגריות, לעלבונות אישיים, לשקרים וחצאי אמיתות ואף כמעט לקללות. לא, אינני מדבר על הציוצים והפוסטים של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית. אני מדבר על העימות שנערך בין המועמדים לנשיאות : ג'ו ביידן מהמפלגה הדמוקרטית ודונלד טראמפ מהמפלגה הרפובליקנית.
זה עימות שהתאפיין לא בשיח אינטלקטואלי מפרה על רעיונות אלא בקרב בוץ אישי ומכוער עד אימה. וחבל שכך. הפוליטיקה האמריקאית עוברת שינויי עומק שמעוררים דאגה רבה. אל הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית חדרו כוחות קיצוניים הבאים בדמות פוליטיקאיות כמו רשידה טאליב ואלכסנדרה אוקסיו-קורטז ופוליטיקאי כמו ברני סנדרס כך שזכייה של ביידן בבחירות עלולה להפוך את פניה של ארצות הברית מהיסוד ממדינה של חופש למדינה של סוציאליזם טהור. מצד שני, בעידן משבר הקורונה הצופים האמריקאיים לא קיבלו תשובות ברורות לגבי דרך ההתמודדות עם המשבר.
בסוף העימות היה מרתק לקרוא לא מעט ממה שעלה ברשתות החברתיות. כמו ב – 2016 נציגים מהמחנה הדמוקרטי טוענים לניצחון משכנע ושביידן עולה על טראמפ לאין שיעור. אך הזיכרונות מלפני 4 שנים עדיין טריים : בזמן שקלינטון הוכתרה כמנצחת, התקשורת הימרה עליה מעל לכל ספק כנשיאת ארצות הברית שלאחר אובמה, הציבור האמריקאי חשב אחרת והוכיח שלסקרים המגיעים בעקבות עימותים, נכון להיום, אין באמת יותר משמעות בפוליטיקה האמריקאית. אחרי ככלות הכל, השיח האמריקאי פונה יותר ויותר אל הקצוות ונותן מקום למי שנחשבו פעם קיצוניים מאוד. אין כמו העימות על מנת לחוש את זה מקרוב.