רבי שלום שרעבי (רש”ש) יצא אל בית המדרש לעסוק כדרכו בתורת הסוד, ובדרכו ראה אישה עיוורת, יחפה ולבושת סחבות, האוחזת בידה בילדה קטנה. גשמים עזים ירדו באותו היום. אף שהרב מיהר לישיבה רחמיו נכמרו על האישה ובתה, והוא פשט את מעילו ועטף בו את האשה, ואף את נעליו חלץ ונתן לה. לא נחה דעתו עד שהזמין את האשה ובתה לביתו, כדי שהוא ואשתו ידאגו להן. כך צעדו הרב היחף ונטול המעיל עם האישה העטופה במעילו ברחובות ירושלים.
בסופו של המפגש, סיפר הרש"ש לאישה כי נגלה לו סוד גדול בזכות המעשה.
צפ בסיפור:
על הסיפור
הסיפור מתאר את הרש”ש בדרכו למקומו הטבעי כראש הישיבה – בית המדרש, שבו הוא לומד ומלמד תורה, ושם מתקיים מפעלו הרוחני הגדול בהבנת תורת הסוד (הקבלה). ואולם הסיפור מלמדנו כי לעיתים העבודה הרוחנית מתרחשת בדרך, ברחוב. דווקא כשעצר לסייע לאישה ולבתה ביום גשום, למד הרב שרעבי את סודה של התורה. מכאן נוכל ללמוד שגם כשאנחנו חדורי מטרה, ועוסקים במשימות שנראות לנו בעלות ערך ומשמעות, ישנם מצבים הדורשים מאיתנו לעצור ולסייע לנזקקים. הרש”ש מלמד שמטרת לימוד התורה אינה רק הבנה עמוקה של רעיונות אלא השפעה ממשית על החיים, עזרה לזולת וסיוע לחלש.
הרש”ש אינו רוצה לגלות את שמו. הוא אינו מבקש לזכות בהכרת תורה מיוחדת, אלא חפץ בעשיית חסד אנושי ופשוט. הענייה מתעקשת ומגלה את סודו של הרש”ש, ומייד נבוכה למשמע שמו; היא חשה שפגעה בתלמיד חכם ובתורה בכך שעיכבה אותו בדרכו ללמוד תורה. היא מניחה שלימוד התורה הוא פסגת העשייה הרוחנית, והוא עדיף על כל עשייה אחרת. אולם הרש”ש מאיר את עיניה לכך שמטרתו של לימוד התורה היא תיקון העולם, ולפיכך דווקא כשהוא מסייע לה הוא מגיע אל תכלית הלימוד. לדידו, על הלומדים בתורה להגות בתורה מתוך כוונה לפעול באופן מוסרי ורוחני בעולם הזה.
בעיני הרש”ש, הזמן שהשקיע בסיוע לאישה הענייה לא היה הפסקה של הלימוד, אלא מימוש שלו ותרגומו לחיי המעשה.
על דמותו של הרש"ש:
הרש”ש (1777-1720) גדול המקובלים האחרונים. נחשב לפרשן החשוב ביותר לכתבי האר”י, מחבר “פירוש השמ”ש” ומתקן “סידור הרש”ש”. נולד בתימן ולמד בצנעא קבלה. כשעלה לארץ, היה שמש בישיבת המקובלים “בית אל” ושם התגלה, נישא לבתו של ראש הישיבה הרב גדליה חיון ולאחר מותו מונה לראש הישיבה.
עמד בראש חבורת הרבנים “חברת אהבה ושלום”, שהתייחדה בעבודה רוחנית קבוצתית. בין תלמידיו היו החיד”א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי) והרב גרשון מקיטוב (גיסו של הבעש”ט). תלמידו המהרי”ט אלגאזי הביא את סידורו לאשכנז בעת שיצא להתרים למען הישיבה. הסידור התקבל בהתלהבות על ידי החת”ם סופר ואחרים. מספריו הידועים: “רחובות הנהר” ו”אמת ושלום”.
בשיתוף פעולה עם ‘חכימא’ פרויקט איסוף והנגשה של סיפורי חכמי המזרח | לאתר לחצו כאן