ביום ראשון האחרון התבשרנו על האסון של שתי בנות דודות ששמו קץ לחייהן.
לאירוע נורא שכזה יש מעגלי נפגעים רבים. המשפחה, הקהילה, מעגלים חברתיים רבים, כל מי שנחשף לאירוע, וכל מי שמתמודד עם מחשבות על אובדנות, ברמה כזו או אחרת. עצם העובדה ששומעים על מישהו שמתמודד כמוני, והוא 'תפס אומץ' ועשה מעשה, וגאל את עצמו מיסוריו, עלולה לחזק כיוון זה אצל מתלבטים אחרים השייכים לאותה התמודדות. ולכן טוב הדבר שמקרי התאבדות לא מגיעים בדרך כלל לכותרות, כיון שעצם הפרסום עלול לתרום תרומה שלילית לאנשים הנמצאים כבר בסיכון.
איננו יודעים מה הוביל לאסון האחרון אך בידינו לנקוט בפעולות כדי לנסות ולמנוע אסונות אחרים.
- להיות כתובת
לא קל להיות קרוב במובן הרגשי לאדם הסובל מדיכאון. לא קל להכיל את הפסימיות, את היאוש, את הקיבעון המחשבתי הרואה רק שחור, את חוסר האמונה וחוסר התקווה. לא קל להיות שם. עוד יותר קשה לשמוע מאדם הקרוב לנו את דיבורו על המוות כמשאלת לב. באופן טבעי, אם אדם שומע אמירות שכאלה מאדם הקרוב לו – התגובה תהיה תגובה בהלה וכעס, או תגובה של התעלמות וזלזול. קשה לנו מאוד להכיל שאדם הקרוב לנו מואס בחייו, ושהוא מתכנן חלילה לעשות מעשה. 2 אפשרויות התגובה שתיארתי (התעלמות – בבחינת 'אני לא מאמין לך' או כעס) – הן אמנם טבעיות ומובנות, אך אלו תגובות מזיקות – כיון שהן משאירות את הצד השני בבדידותו המרה, ומלמדות אותו שאנחנו לא יכולים להיות כתובת אמתית עבורו. התגובה הנדרשת היא תגובה שמלאה אמפתיה, אהבה, התעניינות כנה בשלומו. תגובה שלא מכחישה את הכאב שלו, תגובה שלא מנסה להתווכח ולטעון "אתה סתם מגזים", וכיו"ב. דרושה תגובה אוהבת. תגובה שיוצרת אצל הצד השני תחושה ש'הנה סוף סוף מישהו שמבין אותי, שמתעניין בי באמת'. אחרי האמפתיה וההשתתפות הכנה בצערו, יהיה אפשר לדבר על תקוה, ועל קבלת עזרה.
למרות שזה קשה, המשימה הראשונה והעיקרית שלנו, היא "להיות כתובת".
- לא להקל ראש בסימני מצוקה
איננו יכולים לראות את מה שבלבו של העומד מולנו. והרי רק ד' רואה ללבב. כאשר העומד מולנו משדר אי אלו סימני מצוקה, אנו צריכים להיזהר מאוד שלא לפספס אותם, ולא לזלזל בהם או להתעלם מהם. באופן כללי, סימני מצוקה ביחס לבני נוער, שאסור להתעלם מהם:
- שינויים חריגים בהתנהגות,
- הפרעות בשינה או באכילה,
- אמירות המבטאות יאוש, חוסר תקוה, חוסר טעם בחיים,
- אמירות המבטאות בדידות ('אין אף אחד בעולם שיודע מה אני עובר').
סימני מצוקה לא פותרים בתגובות מתעלמות, מזלזלות, או ביקורתיות. צריך להגיב ממקום אוהב ואמפתי, ממקום המוכן באמת להקשיב, להכיל ולתת תחושה שאני מבין כמה קשה לך. תגובה שכזו יכולה לייצר הקלה, להרגיע את האדם, ולפתוח אצלו פתח להקשבה.
אם אתם כהורים, או כחברים, מתלבטים בעקבות התנהגות מוזרה, או אמירה מוזרה, ואינכם יודעים איך להגיב – התייעצו עם גורם מקצועי.
- לא להתבייש לבקש עזרה
פעמים רבות חשים ההורים שהם בבחינת 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. ישנן מספר סיבות לכך שבמקרים לא מעטים ההורים לא מצליחים לעזור לילד, ודווקא גורם חיצוני יצליח. זו מצווה גדולה לבקש עזרה, להתייעץ ולהיעזר בגורמים מקצועיים (ומוסמכים!). זו לא חולשה ולא בושה, זו לקיחת אחריות מתבקשת.
- "אהבה מותנית"
בדרך כלל ילד או נער שמתרחק מדרך התורה והמצוות, גורם סבל נוראי להוריו. הורים רבים נוטים לכעוס על ילדיהם, ולחשוב שכעס זה יגרום להם לחשב את צעדיהם מחדש. כמוכן נוטים הורים לחשוב, שעל מנת להציל את הילד מעזיבת הדת, יש לאיים עליו שאם חלילה יעשה כן – יפסיד גם את משפחתו.
הורים המתנהגים בדרך זו – מפסידים את 2 העולמות. ראשית זו לא שיטה יעילה ואינה פותרת את הבעיה – והמשבר הרוחני לא ייפתר כלל בדרך זו. ושנית, ההשלכות הברורות של 'שיטה' זו הן קשות מנשוא: גרימת מצוקה נפשית קיומית לילד. החרבת הקשרים המשפחתיים הבסיסיים. ובנוסף, דרך זו נועלת את הדלת בפני השבים, כי "אין לו לאן לחזור".
אין להורים להטיל על הילד את האחריות לסבל שנגרם להם, כתוצאה מבחירתו לעזוב את הדת. מלבד שהטלת האחריות הזו לא מועילה, היא מתפרשת אצל הילד כחוסר הכרה בעצמאות שלו ובזכות שלו לחיות את חייו כפי רצונו – והיא פוגעת במערכת היחסים הבסיסית, והתוצאות שלה הן שינאה וניכור.
באופן כללי, הדרך הנכונה היא לאהוב את הילד בלי תנאי. לרצות בקרבתו ולא בהרחקתו. למלא את צרכיו הפיזיים ולהיטיב לו. להכיר בעצמאות שלו ולא לנסות לדרוס אותה. לשפוך שיח לפני שוכן מרומים שיערה עליו רוח טהרה ותשובה, להאמין שיום יבוא והילד ישוב, ולהישאר עם ידיים פתוחות ולב פתוח לקבלו.
עבודה גדולה נדרשים ההורים לעשות – להפריד בין הרגשות השליליים שלהם (כעס, אכזבה, בושה) לבין האופן שבו עליהם להגיב כלפי הילד – ממקום של אהבה אכפתיות, אורך רוח ואמונה.
הרב נתן שלו הוא רב הישוב מבואות יריחו ויו"ר עמותת חיים של טובה.