סודו של יום הכפורים מונח בפתיח המפתיע לתפילות היום הקדוש. בתחילת היום אנו מכריזים, "הננו מתירין להתפלל את העבריינים". תמוה. היית מצפה כי כשבאים לבקש סליחת האלוקים, יוצגו מיטב הכוחות. הנה באנו להתפלל עם הרב הראשי. עם הצדיקים. אבל לא. היום נפתח בהדגשת עוברי תורה ומצוות. אין זו סתם טעות טקטית. יש כאן סוד עמוק מאד.
כפרת יום הכפורים אינה בנויה על צדיקותו האישית של אף אחד מישראל. כל מי שינסה לבוא עם מעשיו לדין ולטעון לזכותו, ימצא עצמו במצב לא פשוט. כפרת היום אינה בנויה על הדגשת מעשינו הטובים. ביום הזה, אנו עסוקים דוקא בהכרת חסרונות מעשינו. אז על מה כן מתבססת הכפרה?
כפרת יום הכפורים בנויה על התרוממות כל אחד מישראל, אל התוך הנשמתי הכלל ישראלי שבתוכו. על אהבת ישראל הכי עמוקה שרק יכולה להיות. כביכול אנו אומרים לקדוש ברוך הוא – נכון, חטאנו. טעינו. אבל יש בנו רצון פנימי קדוש, שנטעת בתוכנו, בהיותנו חלק מכלל ישראל. יש בתוכנו נשמה קדושה שהיא ניצוץ ממעיין החיים של כנסת ישראל כולה. והיא לעולם בטהרתה עומדת. במובן הפנים פנימי הזה, כולנו שווים, כולנו טהורים. בהתבטלותנו לכלל ישראל. ליהודיות שלנו. לקדושתנו הפנימית. בזה אנו זוכים לכפרה.
לכן, דוקא עוברי תורה ומצוות הם כוכבי היום. עבודת ד' שלהם ביום הקדוש הזה, היא הדוגמא הטובה ביותר לעבודתו של כל יהודי ביום הכפורים. היהודי אומר לקדוש ברוך הוא, "אולי יש מי שחושב ששכחתי שאני יהודי. אז, לא ולא. אני יודע היטב שאני יהודי. האמת היא שבתוך תוכי הייתי מאד רוצה להיות יהודי במלוא המובן המעשי של עובדה אלוקית זו. אבל קשה לי לעמוד מול יצרי. קשה לי להשתחרר מתפיסות נוחות מערביות, או מה שלא תקרא להם. והנה תראה, בטלתי את כבודי, את כל הפוזה שלי, ובאתי להתפלל. אז רחם גם על נשמה קדושה ומפוספסת בינתיים, כמו שלי. מי יודע. אולי עוד אזכה לחזור אליך. בבקשה, בתחינה עמוקה, אני לא מוותר על הישראליות השורשית שלי, אני לא מוותר עליך, אז בבקשה, בתחינה הכי עמוקה שיש – אל תוותר עלי!!!
זהו קוד הכפרה של יום הכפורים. ההתבטלות לכלל ישראל באהבה גדולה. בטול הבחירה האישית האנושית. התרוממות לעומק נשמתנו הקדושה. לשייכותנו הטבעית העצמותית לנשמת ישראל. לכן, עברות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. משום שכל הכפרה תלויה בעבודת ההתבטלות וההתחברות לכלל ישראל. באחדות. זוהי עבודת היום.
הכהן הגדול, היה נכנס ביום הזה לקודש הקודשים. הכהן הגדול הוא נציג של כל כלל ישראל. כניסתו לקודש הקודשים היא הכניסה של כולנו. כולנו נכנסים ביום הזה לקודש הקודשים, הוא הנקודה הטהורה של חיבורנו הנשמתי לכל עם ישראל.
רבי עקיבא איש אהבת ישראל, כפי שמכנהו הרב קוק, נרצח על ידי הרומאים ביום הכפורים, באומרו, 'שמע ישראל', ויצאה נשמתו במילה 'אחד'. זהו ענינו של יום. יום הכפורים הוא יום האהבה. אחדות ישראל, שמביאה אותנו לחיבור נשמתי אל אבינו שבשמים. החיבור האוהב הזה, הוא המקוה שלנו. כך אמר רבי עקיבא על יום הכפורים, "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים. ואומר מקוה ישראל ד'. מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". זהו המקוה שלנו. חיבורנו כאחים. כבנים לד'.
דוגמא מעשית לעבודה זו, מצויה בספר 'איש כי יפליא' על הרב הנזיר עמ' 212, שאמר בשם הרב קוק, שעבודת יום הכפורים ברמה הרוחנית בנויה על שמחה, שמביאה לאהבת ישראל גדולה. מתוך אהבה זו, מתאחדים אנו כולנו עם אלוקי ישראל באהבה, המביאה עימה את הכפרה.
גמר חתימה טובה.