בנט הוא לא הסיפור
כולם מדברים על הפנית העורף של בנט לערכיו ולבוחריו. אבל האמת היא שבנט הוא לא הסיפור. הסיפור הגדול והעצוב הוא – איך ציבור גדול ויקר הלך בהערצה עיוורת אחריו. נחזור קצת להסטוריה הרחוקה.
לפני 8 שנים, כולם הצרו על כך שלא יתכן שהציבור הדתי לאומי מוביל בכל התחומים: בצבא, בהתישבות, בכלכלה וכו', ורק בפוליטיקה בקושי סופרים אותנו.
על הרקע הזה, הופיע בנט כאויר לנשימה. כולם היו בסחרור. "משהו חדש מתחיל". אל הנער הזה התפללנו כל השנים. סוף סוף יש לנו מנהיג שיש לו גם כיפה וגם כריזמה. אחד שגם יודע לדבר בישיבות וגם עובר מסך. גם דתי וגם מגניב. כל עיתוני המגזר וכל עלוני השבת היו באופוריה. היתה התלהבות עצומה מהמנהיג החדש והקסום. פתאום מגיע מישהו "משלנו" ומדבר במילים ברורות על… הנהגת המדינה! לא פחות! וגם מכניס חילונים למפלגה. ממש חיבור מדליק בין הציונות הדתית לציונות החילונית האידאלית.
היו אמנם כבר בהתחלה סימנים של חוסר דרך וחיבור למסורת, כמו דיבורים על תחבורה ציבורית בשבת, אך העלמנו עין. הרי עוד כמה שנים ונקבל 30 מנדטים, ונגיע סוף סוף לחלום הדורות של ראש ממשלה דתי לאומי, אז למה להתעסק 'בקטנות'.
בנט לא איכזב, והביא את הציונות הדתית לשיא של 12 מנדטים. ההתרגשות במגזר היתה בשיאה.
אך פתאום, דברים קצת מוזרים התחילו לקרות. בנט כרת ברית עם לפיד, שהחליט לשבור את הסטטוס קוו ביחסי הדת והמדינה. רבים התחילו להרגיש מבוכה עם "הברית החדשה", אך מהר מאוד התעשתו וישרו קו עם המנהיג הנערץ. אין פלא. כשהאווירה כל כך קסומה, כשיש הערצה עיוורת ל"משיח" שבא להקים את הציונות הדתית מעפר, אז זה לא נורא שהמגזר יהיה קצת החמור שלו.
לפיד וחבריו לא ישבו בשקט. הם החלו בגל חקיקה אנטי-דתי מטורף. פגיעה חמורה בערכי היהדות, המשפחה והמסורת. תקציבי הישיבות קוצצו, וגם קצבאות הילדים. חוק הפונדקאות, חוק הגיור וחוק הגיוס. בנט לא נאבק נגד זה כלל, ואפילו תמך בחלק מהדברים.
בנט אף היה שר הדתות הראשון בתולדות המדינה שנפגש עם נציגי התנועה הרפורמית. הוא חיבק וחיזק את התנועה הרפורמית ואמר להם ש"יש הרבה זרמים ביהדות, ואף אחד לא יותר טוב מהשני". הוא גם הקים רחבה רפורמית בכותל המערבי!
בנט אף שינה את חוקת הבית היהודי, כדי להעביר את מירב הסמכויות לידיו. רוב חברי סיעתו ישבו בשקט במבוכה. עיתוני המגזר ועלוניו המשיכו לפאר את בנט. אמנם יש קצת בעיות (בדברים החמורים ביותר, הנוגעים לציפור נפשה של היהדות), אבל כנראה שהן חלק מחבלי משיח.
חלק מזקני הרבנים, החלו לתקוף את בנט בחריפות כנגד מהלכיו. הרב ליאור אמר על הבית היהודי (ז"ל) שהיא "לא מפלגה דתית". הרב טאו כתב שזו ממש "קבורת המזרחי". הרב אבינר כתב סדרת מאמרים נגדה (מציע לכולם לקרוא אותם היום שוב). אך הרבנים האלו הותקפו על ידי התקשורת המגזרית. "למה לראות רק את הרע?", "איפה העין הטובה?", מה עם "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה"?!
ברוך ה', הממשלה לא החזיקה מעמד זמן רב, והמדינה יצאה לבחירות. מול בנט הופיעה מפלגת "יחד". כמובן שהתקשורת המגזרית, שכבר התרגלה לעבוד אצל בנט, תקפה את מפלגת יחד בשצף קצף. רב חשוב כתב אז על בנט ש"מעולם לא היתה בציונות הדתית הנהגה כה קשובה" (היום הוא מחפש את אותם אזנים קשובות). רוב הציבור הסרוג המשיך להצביע לבנט, שאמנם ירד ל-8 מנדטים, אך זה היה יותר מ"יחד" שלא עברה. משום מה, מפלגה עם חרדים היה דבר בלתי-ניתן-להכלה במגזר (מעניין שחילונים כן אפשר לצרף למפלגה הדתית לאומית).
ואז בנט החליט שהמגזר קטן עליו. הוא הבין שדרך המפלגה המגזרית אין לו סיכוי להגיע להנהגת המדינה. הוא הקים את "הימין החדש", כדי להוריד מעליו את עול הציבור ורבניו וכדי לבחור בעצמו את החיילים שלו ברשימה. "הבית היהודי" נותר נטוש, רגע לפני הבחירות, רק נשאר עם בור תקציבי ועם ניר אורבך המנכ"ל-חייל שלו.
אלא שהנסיון כשל, המפלגה החדשה לא עברה את אחוז החסימה. בלית ברירה, בנט הבין שהוא חייב את ה'בייס' הציוני-דתי, והחליט בסבב ב' לחזור למגזר שהוא ניסה לברוח ממנו. הציונות הדתית לא למדה את הלקח, אלא קיבלה אותו בזרועות פתוחות. המשיח חזר. לא רק שהחזירו אותם, אלא אף המליכו, בעקבות לחץ תקשורתי כבד, את אילת שקד לראשות הרשימה. (לפני הרב רפי וסמוטריץ', שדווקא כן עברו בסבב א').
לראשונה המפלגה הדתית לאומית הציבה בראשה אישה שלא שומרת מצוות. לא הצלחתי להבין אז – לאיפה נעלם ה"דתית" בציונות הדתית, ולמה חילונית בראש זה בסדר, הרי אף שמאלני לא היה נכנס לרשימת הציונות הדתית אפילו במקום עשירי?!
אך גם שקד בראש לא הביאה יותר מדי מנדטים. ואז, בסבב ג', הגישו משום מה שוב לבנט שוב את ראשות הרשימה המשותפת. מי שהעז לתקוף את בנט ושקד על כך שהם שוב "משתמשים בציבור וזורקים", חטף שוב על אובדן "העין הטובה".
ואז הגיע סבב ד', וסמוטריץ' סוף סוף החליט להיפרד מבנט. אך עדין נותרו כמה מנדטים של ציונות דתית שהמשיכו להעלים עין ולתת את קולם לבנט. ועתה, בנט הבין כנראה שעם גוש הימין אין לו עוד סיכוי להנהיג את המדינה, אלא רק דרך ממשלה עם השמאל. לכן הוא חבר מחדש ללפיד, ומוכן לשבת עם אנשים אנטי-דתיים כמו ליברמן, מיכאלי וזנדברג. מובן מאליו גם שאין לו בעיה שלראשונה רבאיי רפורמי יהיה שר בממשלת ישראל.
ועכשיו סוף סוף מתחילים בציבור הדתי לאומי (לפחות הרוב) להתפקח ולתקוף את בנט ושקד בחריפות גדולה. מוטב מאוחר מלעולם לא (בסקרים בנט עכשיו הוא גג 2 מנדטים. שאולי חצי מתוכם זה עיתונאים סרוגים…).
אבל חשוב להבין שבנט הוא רק סימפטום, הוא לא הנושא. מן הסתם הממשלה ההזויה הזו תתפרק מהר, ובבחירות הבאות הוא בכלל לא יכנס לכנסת (אלא אם יחבור פתאום למפלגה אחת משותפת עם מירב מיכאלי, אי אפשר לדעת. הוא הרי תמיד יוכל להסביר לכולם שרשימה כזו זה בדיוק מה שהמדינה זקוקה לו בעת הזו…) הנושא האמיתי הוא הציבור שלנו. איך זה קרה לנו? איך המלכנו אותו כל השנים??
אז אולי כדאי שנחשוב על כמה מסקנות מהאירוע הזה:
- אולי אם כל המפגינים מול בתיהם של בנט ושקד היו עושים זאת, למשל, כשהוא הקים רחבה רפורמית בכותל, או כשהוא הגדיל את תקציבי ארגוני הלהט"ב – לא היינו מגיעים למצב הזה.
- אולי נפסיק להתלהב ממנהיגים ימניים שהדתיות אינה מרכיב חזק בחייהם ובהשקפתם. אם לא למדנו את זה מאריק שרון, לפחות נלמד את זה עכשיו.
- אולי נתחיל להעריץ אנשים בגלל שהם ערכיים ואידאולוגיים ולא בגלל שהם כריזמטיים ומגניבים.
- אולי נבין שראש ממשלה דתי זה אמצעי ולא מטרה.
- ואולי אולי אף נבין, שכשהרב קוק אמר ש"הצדיקים הטהורים אינם קובלים…" הוא לא התכוון שצריך להבליג ולהעלים עין מכל רשעה.
אברהם ליפשיץ הוא איש חינוך ומתגורר בירושלים.