מלחמת יום כיפור, כמה ימים לפני חנוכה שנת 1973. שלמה לויתן ז"ל אז לוחם בקו הראשון מול הארמיה המצרית מתבקש ע"י מפקדו, עמוס נבט, להכין חנוכיה.
הבקשה לא באה בחלל הריק, עמוס ידע ששלמה הוא מסגר ובעל מסגריה בירושלים.
את החנוכייה ביקש עמוס להציב מעל הבונקר של הלוחמים שהיה ממוקם 50 מטר בלבד מהארמיה המצרית. הדבר שהפריד בין חטיבה 16 של שלמה לחטיבה 16 המצרית היה שדה תירס.
שלמה יוצא בפקודה לאתר חומרים להכנת החנוכייה. בתנאי השטח הדלים הוא מוצא את עצמו בין הבונקרים המצריים מחפש אמצעים להכנת החנוכייה שכבר הצטיירה בראשו.
כובעי פלדה נטושים ותרמילי פגז שימשו כנרות. ה"דשקה", מקלע רוסי שימש כשמש ואילו מכונות ירייה בזנטים, ברזלי זווית ועוד שימשו לבסיס החנוכייה. הבסיס ארכו היה ארבע מטר, ועל הבסיס היו מוצבים שמונה נרות בתוך תרמילי פגז, בתוך כובעי פלדה. כולם ממולאים בסולר ושקי יוטה ובאמצע הציב שלמה את ה'דשקה' ששימש כאמור כשמש.
בערב הראשון שררה התרגשות רבתי. החנוכייה הענקית הודלקה ממש אל מול המצרים והתגובה שלהם היתה מפתיעה ובלתי צפויה בתוך כל העלטה שהייתה באיזור מטעמי ביטחון. המ"פ מתבקש להדליק את החנוכייה אך הוא מסרב ומעביר את הכבוד לשלמה. שלמה מדליק את הנר בהתרגשות רבה וכל הפלוגה פוצחת בשירה אדירה של "מעוז צור". לרגע השתרר שקט והנה המצרים מדליקים אף הם אבוקה של אור. וכך במשך שמונת ימי החנוכה חטיבה 16 שלנו מדליקה נר וחטיבה 16 המצרית למולם מעלה אבוקה. לימים סיפר שלמה לויתן על הנס הגדול כאשר ימים קודם החנוכה היו חילופי אש כבדים בין הכוחות ולמרות זאת במהלך החג לא נורתה אף לא ירייה אחת.
למעשה מאותו חג חנוכה השתרר שקט מוחלט שככל הנאה הכין את הקרקע לתהליך השלום.
בפינוי התעלה ב- 28 לפבואר 1974 שלמה מעלה את החנוכייה לכיוון ירושלים, והסמ"פ של הפלוגה שגר באחד המושבים מבקש לקחת אותה ולהציג אותה אצלו בבית העם. נדמה לי שהחנוכיה נלקחה משם לביתו הפרטי של הסמ"פ גד הררי ז"ל שהיה גר במושב כפר אביב מול קיבוץ יבנה.
משם אבדו עקבותיה ושלמה ניסה להתחקות אחריה במשך 40 שנה עד שנפטר.