בפעם השלישית בתוך שנה וחצי, ובפעם החמישית מאז 2013, צעד שוב העם לקלפיות, כאשר בלב השיח מככבת שאלת נוכחותה של היהדות במדינת היהודים. קמפיין ה"רק לא יהדות" כמעט והשיג את ה"רק לא ביבי". זה מה שהפיל את הממשלה האחרונה, זה מה שמסמס את הדבק בין מופז לנתניהו (גיוס בני ישיבות מועד א', זוכרים?) זהו הגל עליו עלה לפיד בפעם הראשונה, וליברמן בשניה.
אבל מה שהפוליטיקאים אינם משכילים להבין פעם אחר פעם, העם טורח ומסביר שוב: סוגיית דת ומדינה לא תכריע את הכף. רוב העם, מהדתיים והמסורתיים ועד לחלק ניכר מהחילונים, ישמח על שהמדינה תשמור על סמליה היהודיים. גלי ההתנגחות האנטי-יהודיים הם פופוליזם זול שנחמד לרגע, אבל לא באמת מחזיק מים מול שאלת העל: מי ינהיג את המדינה בארבע השנים הבאות באתגרים הרציניים העומדים לפתחנו. ובמילים פשוטות: קמפיין אנטי-יהדות לא יביא לכם קולות.
מערכת הבחירות הנוכחית, בת שמונה-עשר החודשים, מהווה את ניסוי החברתי-פוליטי הגדול (והמיותר) ביותר שנוסה כאן אי פעם. שנה וחצי הן מספיק זמן כדי שאופנת גשר יהודית, מרכולים, תח"צ בשבת או מעמד הרבנות יחלפו מסדר היום. כאשר האחרונים היו בכותרות, המפלגות שקראו תיגר על עקרונות היהדות עדיין רכבו על גלי הפופוליזם. אולם מששכחו הדי האופנה החולפת, העם נזכר בדברים החשובים באמת.
והבוחר נזכר בדבר נוסף: לא חלמנו ולחמנו על הארץ כדי להקים סניף של אירופה במזרח התיכון. אנו עם בעל מסורת עשירה ומורשת מפוארת, והערכים היהודיים המקדשים את הסולידריות, האינטלקט, השוויון והרוח, חשובים מספיק כדי שנהיה גאים באם. איננו רוצים לטאטא את הערכים הללו. העם לא רוצה לבנות מדינה ככל הגויים, הוא רוצה להיות אור לגויים.
תוצאות הבחירות מלמדות על נקודה חשובה: העם לא רואה ביהדות אויב. אין עיקרון מקודש שבמדינת היהודים לא תהיה נוכחות של יהדות ושבתי הספר יעורטלו מכל השכלה יהודית בסיסית, בפאניקה השנייה בעוצמתה רק לנגיף הקורונה.
האדם הכריז מלחמה על היהדות, במחיר של הובלת העם לקלפיות שלוש פעמים ברצף, על שיתוק הממשל הנגזר מכך, איבד מכוחו. יש להניח שלו היו הבחירות מתקיימות בעוד שלושה חודשים, המגמה הייתה נמשכת היינו צופים בהתרסקותה הסופית של "ישראל ביתנו".
על הפוליטיקאים שלנו לזכור שאנחנו מדינת עולים, ואזרחי ישראל לא מוכנים לשמוע שהם הגיעו לארץ שרע בה ושהם עשו החלטה שגוייה. אנשים שעלו, הן ממדינות חבר העמים והן ממקומות נוספים בעולם, רוצים לחיות במדינה בה אפשר לעמוד בראש זקוף ולומר: אני יהודי, וגאה בערכיי היהודיים.
רוב הציבור היהודי בישראל הצהיר זאת השבוע בראש מורם.
רוני קרביץ הוא סופר ומרצה בתחום הכלכלה היהודית.