"אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה לכל דבר" מספרת נעמה פס, אחות במחלקת 'כתר' לחולי קורונה בביה"ח שערי צדק.
במשך 7 שנים היא הייתה אחות במחלקת פנימית, ואז כשנפתחה מחלקת קורונה היא החלה לעבוד בה, נדבקה בעצמה בנגיף, ומיד כשהחלימה חזרה לעבודה האינטנסיבית בתחושת שליחות עצומה.
תחושת מלחמה
"אנסה לתאר לך קצת את ההווי. אתמול לדוג', התחלתי משמרת ב15:00 ויצאתי ב2:00 בלילה. במשך הזמן הזה לא הכנסתי דבר לפה. לא חשבתי אפילו על אוכל, זה לא היה רלוונטי בכלל. זה אדרנלין שמציף אותך.
לא לחמתי אמנם במלחמות אבל אין לי ספק שכך היא התחושה. זו עבודה בטירוף. את מתנתקת מכל דבר. לא חושבת לא על בעלי שדואג לי, ולא על הילדים שמחכים בבית. אין לך את הפריווילגיה הזו בכלל. זו ריצת אמוק מטורפת.
"תבין", היא אומרת, "אני באה ממחלקה פנימית שהיא מחלקה עמוסה גם בימים של שגרה, אבל פה במחלקת 'כתר' של מטופלי הקורונה מדובר במימדים שלא הכרנו.
תחשוב על זה שבעצם המטופלים כאן מנותקים מהמשפחות. אין אף אחד שיעזור להם. אנחנו המשפחה שלהם".
"מעבר לעבודה הרגילה, אם נניח מישהו קורא 'אחות' ומבקש כוס מים, הרי אף אחד אחר לא נמצא שם כדי לתת לו חוץ ממך. זה סבל אנושי שאי אפשר לתאר.
תחשוב על המטופלים שמדרדרים ועומדים למות. את רוצה לתת להם את הכבוד האחרון. שהמשפחה תדע שהיקר לה מכל לא נפטר בודד.
זה עצוב. בן אדם לא צריך למות לבד. בד"כ כשאדם נפטר המשפחה סביבו עוטפת ומחבקת. פה אין את זה. זה קשה מאד. אנחנו מנסים להעביר מסרים מהמשפחה. זה פשוט קורע את הלב. מרסק גם לחשוב על המשפחות עצמן. לא פשוט לראות בחורה צעירה וללכת לומר לאביה: "הבת שלך אוהבת אותך". אנשים עומדים בחוץ ומורטים את השערות רק מרצון להיות עם קרוב המשפחה שלהם" היא מוסיפה ומתארת.
"המחלה מתנהגת אחרת ממה שאנחנו רגילים"
"מעבר לזה" נעמה ממשיכה, "הרבה מאד אנשים שנפטרו אלו אנשים שיכלו לחיות, יש כאן תחושה שאנשים מתים כמו זבובים. יכולות להיות גם 2 ו3 פטירות במשמרת. אנשים שלפני 10 דק' דיברתי איתם. בן אדם שלפני רגע אמר שצריך שירותים. לאן הוא נעלם פתאום? ואני מדברת איתך על אדם תפקודי לגמרי.
אנשים עם שמחת חיים, שעושים הכל. חלק מספיקים קצת לשתף אותך, אני 'ניצול שואה'. אני ככה.. פתאום קורסים, מונשמים וחלקם פשוט מתים".
ואלו אנשים שלהבנתך לולא זה היו חיים?
"בוודאי. אם נניח היו באים בשגרה? היו מקבלים קצת אנטיביוטיקה והולכים הביתה. זה לא רק מבוגרים. יש לא מעט אנשים כבני 50".
אנשים ללא מחלות רקע?
"מה זה מחלת רקע? תשמע, יש להרבה מאד אנשים סכרת למשל והם חיים עם זה שנים. גם אם היה קצת לח"ד, אלו לא אנשים שהיו נפטרים בגיל 65. לגמרי לא. גם אם זה נניח מחלות יותר משמעותיות, לדוג', הגיע אדם שהיה אחרי צינתור לב, אם הוא עבר טיפול הרי מבחינת הרופאים זה אדם שאפשר היה להציל אותו. אדם חביב ומתוק ונעים, שנוסף לבעיות האחרות שהיו לו חטף קורונה.אם לא זה, סביר להניח שהיה מאושפז קצת וחוזר הביתה. כאן הוא נפטר אחרי 3 ימים.
ככלל אני אומרת לך שנדמה לי שמשתמשים במונח 'מחלות רקע' בשביל להרגיע אנשים. אגב, בגל השני האווירה הרבה יותר קשה. בגל הראשון היו יותר אנשים שיצאו מזה ואילו עכשיו יש הרבה יותר מתים. אני לא יודעת להגיד לך במספרים אבל הרבה הרבה יותר שנפטרים לצערי.
בכלל הוירוס הזה מאד משונה. אין שום דבר הגיוני בנגיף הזה. ממה שאנחנו רואים כאן יש אנשים שהיו ליד חולים ולא נדבקו ויש כאלו שנזהרו וכן נדבקו. צריך מאד מאד להיזהר".
ומה אם חלילה אהיה מונשמת?
ספרי לי מה חווית כשנדבקת בעצמך.
"אני אישית נדבקתי יחד עם הבת שלי . יש ויכוח בינינו מי הדביק את מי" היא צוחקת. "לנו המחלה הייתה יחסית קלה. לי היו בעיקר כאבי גב ולבת שלי חום. אבל גם כשהייתי בבית הרגשתי שאני חייבת לחזור למחלקה כי אין מספיק צוות ויש מלא חולים שצריך לטפל בהם.
כשאני מסתכלת בדיעבד על כל אותם חולים קשים בהם טיפלתי אני אומרת לפעמים שחבל שלא כולם קיבלו את זה ככה, כמוני.
אבל לא אכחיש, בהתחלה זה היה נורא מפחיד. פתאום כל המראות והפרצופים עברו לי בראש. חשבתי לעצמי: מה יקרה אם אדרדר ואגיע למצב שלהם. מי יטפל בי.
ואולי בכלל כדאי ללכת למקום אחר שלא מכירים אותי. תחשוב על זה, זו סיטואציה מאד פגיעה. פתאום המחשבות רצות בראש. ומה אם אהיה חלילה מונשמת?
אחד האנשים שטיפלתי בו היה רופא שחלה. קולגה שלי. פתאום את לא מטפלת בדר'. פתאום הרופא המוערך הופך זקוק לסיוע ברמה הכי בסיסית.
אז נכון, בד"כ עושים את ההפרדה אבל פתאום פה זה קשה מאד רגשית. חוויה אחרת לגמרי. ב"ה הוא בסוף יצא מזה אבל זו אחת החוויות הקשות שהיו לי".
וואו. ואם היית צריכה להצביע על הרגע הכי טוב ומספק שעברת?
גם מעבר לקו אני יכול לחוש בעיניה הנוצצות ובקולה שמתמלא שמחה:
"תשמע, אני לא יכולה אפילו לתאר לך איזו תחושת סיפוק עצומה זו לעבוד עם אנשים שמעבר לעבודה באים עם שליחות ופשוט ברק בעיניים. זו חוויה מיוחדת מאד.
יש כאן כוחות עזר, ממש נערים ונערות צעירים שבאים לעזור. באים להציל חיי אדם כפשוטו. כ"כ הרבה אהבה ופרגון. האחות האחראית שלנו כ"כ מעודדת ומחזקת וזה פשוט מעודד. כ"כ הרבה טוב שקורה ולא מספיק מדברים עליו. אצלינו רואים את זה בגדול.
אני כל הזמן חושבת על החברה שלנו ועל ההתעסקויות בחיי היומיום. יש כל הזמן דיבורים על השוני בינינו, אבל באווירה שאנחנו עובדים, עם כ"כ הרבה טירוף וסיטואציות הזויות אתה מבין שאנחנו כולנו עם אחד. עם מיוחד במינו.
יש ים אהבה וכוחות ואנשים שרק רוצים לעזור.
אתה תראה כאן סטודנטית צעירה שמלטפת את ראשה של אשה חולה ומעודדת אותה. כ"כ הרבה מראות מדהימים. זה פשוט נותן כח להמשיך. ואם מישהו למשל בא במצב קשה ויוצא מזה את נזכרת שיש תקווה ולא כולם מתים.
אז נכון, המיגון מאד מסורבל ולא נוח, רק תחשוב על השעות הרבות ועל החום הנורא וכל מה שתיארתי לך, ויש עוד כ"כ הרבה התמודדויות שלא הספקנו לדבר עליהן אבל זה שווה את זה. יש צוותים נפלאים ורופאים ואחיות מסורים שאין כדוגמתם. בתוך הטירוף הזה יש כ"כ הרבה מעשי חסד נאצלים שאנחנו רואים וזה מה שנותן לנו את הכח.
לסיום היא מאחלת: "רק בריאות ואהבה לכל עמ"י ובעז"ה שהנגיף הארור הזה יילך כלעומת שבא. חג שמח"