״אחיי ואחיותיי, בני משפחת השכול, אני מדבר אתכם כאח שכול. כל שנה אני ומשפחתי ואחי ומשפחתו עולים לקברו של אחי יוני ז"ל. אנחנו מתייחדים עם הזיכרון, עם החיוך שלו, ועם הכאב הבלתי נתפס באותו רגע נורא שהודיעו לנו על נפילתו – הודיעו לעידו, ועידו הודיע לי בארה"ב. אלו דברים ששינו את החיים שלנו כפי שההודעות על יקיריכם שינו את חייכם בצורה שאי אפשר להסביר.
אבל כנראה שהעם שלנו והמדינה שלנו הם דברים מאוד מיוחדים, כי כל שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל עולים להר הרצל ולעוד 52 בתי עלמין צבאיים במדינת ישראל מיליון וחצי בני אדם. זה מספר עצום. אין דבר כזה בשום מקום בעולם. קודם כל, זו תעודת כבוד לכל אזרחי ישראל שמזדהים עם הכאב שלנו ומבינים את ההקרבה העצומה של יקירינו, שבלעדיהם פשוט לא היינו כאן.
זה מה שאנחנו עושים כל שנה. השנה נצטרך לעשות את זה אחרת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את אותה הצפיפות באתרי הקבורה שפשוט תסכן את כל מי שנמצא שם.
אני קיבלתי מכתב – אני משתף אתכם בדברים שכתבה שרה שחף פרי, שהיא אלמנת צה"ל ואם שכולה. היא איבדה את בעלה מאיר במלחמת יום הכיפורים ואת בנם משה במלחמת לבנון. היא החליטה השנה לא ללכת להר הרצל ביום הזיכרון, והיא כותבת, היא מגדירה זאת כ'בחירה בחיים', מתוך אחריות עצומה לעצמה וגם לסובבים אותה. היא כותבת: "בתוך כל הקושי, אני יודעת שהבחירה שלי נכונה. המשפחה שלי והחברים שלי יהיו עם הנופלים בדרכים אחרות ומשמעותיות וגם ב”Zoom”.
כולנו נמצא דרכים שונות להתייחד עם זכר יקירינו. אני ומשפחתי, ואחי ומשפחתו, אנחנו נעלה להר הרצל בימים אחרים, פחות צפופים. אני יודע שגם אתם תעשו זאת. אני רוצה שתדעו שגם בסערת הקורונה – יש דבר אחד שאנחנו זוכרים: אנחנו כאן בזכותם, ובזכותם ולמענם גם נחיה. יהי זכרם ברוך תמיד.״