אפשר לסגור את המקלטים? שאלנו את ד"ר מרדכי קידר
מה מניע את חמאס והג'יהאד ומה היחסים ביניהם, האם צפוי שקט בדרום, ומדוע איראן שוב מחפשת איפה לתקוף את ארצות הברית?
שאלנו את ד"ר מרדכי קידר, מזרחן בכיר, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר במרכז בגין סעדאת.
משלחות חמאס וג'יהאד נמצאות בקהיר ודנות עם המצרים על רגיעה ארוכה של חמש שנים. תושבי הדרום יכולים לנעול את הממ"דים לחמש שנים הקרובות?
אם נגיע לארבע שנים זה כבר יהיה טוב. חמש זה כבר בונוס. מה שקורה כרגע זה ששני הארגונים האלו מצד אחד חטפו מכה חזקה מאוד, בעיקר הג'יהאד, לפני מספר שבועות. מצד שני הספונסר שלהם האיראני נמצא בבעיות קשות. גם פנימית וגם חיצונית. והם מבינים שאין להם ברירה, הם צריכים להתחיל להתכנס לתוך מערכת הסכמים כזאת שתאפשר להם לחיות, אחרת הכל יתפוצץ עליהם, כאשר הספונסר האיראני שלהם נחלש, בעיקר מבחינה כלכלית אבל ראינו גם את ההפגנות שהיו שמה, שגם זה גורם להם לדאגה רבה מאוד.
זה הרקע של מה שקורה היום.
למה שזה יוביל אותם לרצון לרגיעה?
בערבית אומרים 'בידנן עיש' – רוצים לחיות. צריך לחיות. וישראל היא חזקה, לפחות עוד שנה יש לה את טראמפ מאחורי הגב שמתיר לישראל לעשות כל מיני דברים, אפילו לספח שטחים בבקעת הירדן. זה משחק אחר לגמרי ממה שהם הורגלו בו, בודאי בשמונה השנים של אובמה שהסתיימו לפני שלוש שנים. הם מבינים שלפחות לתקופה מסויימת הם צריכים קצת להוריד את הראש, קצת לקבל את המצב, ולנסות לראות איך לעבור את התקופה שאיראן נחלשת, ארצות הברית מחזקת את ישראל, ויחסי הכוחות האזוריים הם לא לטובתם בתקופה הזאת.
אפשר לראות בהסכם רגיעה כזה ניצחון ישראלי?
לא הייתי אומר ניצחון. הייתי אומר עוד נקודה שזכינו על הדרך, אבל היא בהחלט יכולה להתבטל כשהתנאים ישתנו. זה לא ניצחון טוטאלי, זה לא ניצחון ארוך טווח. הייתי אומר שזה ניצחון לטווח הבינוני מקסימום. אם הטווח הקצר זה ימים עד שבועות, הטווח הבינוני זה שבועות עד חודשים, הטווח הארוך יותר זה חודשים עד שנים, אז אני חושב שאנחנו מדברים על הטווח הבינוני.
כלומר שזה לא יחזיק באמת חמש שנים.
לא, מכיון שכל הדברים משתנים כאשר תנאים חיצוניים משתנים. נגיד, יעלה נשיא דמוקרטי בארצות הברית – זה בהחלט יעלה את רמת התעוזה גם של חמאס, גם של ג'יהאד, וגם של הפתח כנראה, וכל מיני גורמים אחרים. מפני שכרגע הם מורידים ראש מכיון שטראמפ לא נחמד אליהם.
בסבב הלחימה האחרון של אבו אל עטא חמאס ישב ביציע ולא הזדרז לעזור לג'יהאד. מצד שני יש להם חמ"ל משותף, עכשיו שיחות משותפות. חמאס וג'יהאד הם חברים טובים או אויבים?
כל התשובות נכונות. תלוי מתי, תלוי באיזה עניין, ותלוי באיזה מצב. זה שני ארגונים שאם היה ביניהם הרבה מן המשותף הם היו מתאחדים. אבל אין להם. חמאס זה תנועה שלטונית, ג'יהאד זה תנועה ג'יהדיסטית. זה שני אג'נדות לחלוטין שונות: תנועה שלטונית רוצה לקיים מדינה, רוצה לקיים אדמיניסטרציה, רוצה לקיים כלכלה, רוצה לקיים חיים נורמלים. מעבר לחלום הארוך לחסל את ישראל, חמאס בינתיים צריכים לנהל מדינה. הג'יהאד משוחררים מזה! הם יכולים בכל רגע נתון להיכנס ולהמשיך את הגי'האד שלהם. אין להם שום מחוייבות – לא לאוכלוסיה, לא להסכמים, לא למצרים. נכון, הג'יהאד מידי פעם הולכים יחד עם חמאס, או בלי חמאס, אבל בסופו של דבר אין להם את העול שתנועת חמאס לקחה על עצמה, לנהל מדינה.
אנחנו שומעים מידי פעם על הפלג הסורר בתוך הג'יהאד. קודם כל מי הם, והאם יש משמעות בכלל לרגיעה עם החמאס והג'יהאד כשיש כבר את הסוררים בתוך הג'יהאד שיפרקו את הכל?
יש לי חדשות בשבילך: גם הג'יהאד וגם חמאס הם גורמים שאינם לחלוטין פועלים לפי אג'נדה ברורה אחת ולפי פקודות שיורדות מלמעלה. ההיררכיה שם היא לא בדיוק פרמידה ברורה. כל מיני בריונים מקומיים, קובעים את האג'נדה שלהם באופן כמעט חופשי. כמו אותו אבו אל עטא שחוסל, שהוא היה בהחלט מנוע של בלאגנים שהוא עשה באזור שלו, למה? כי הוא יכול. התנועה לא תמיד מפעילה ולא תמיד יכולה להפעיל מנופי לחץ על כאלו אנשים. גם לא תמיד היא מעוניינת, בגלל שהיא צריכה אותם בסופו של דבר שיעשו את העבודה בשבילה. באופן קבוע יש איזשהו משא ומתן בין פעילים בשטח שיש להם את האצבע על ההדק או את היד על הטיל, לבין ההנהגה, בודאי ההנהגה המדינית שהיא הרבה יותר מרוחקת מהם, שלא תמיד רואים את הדברים באותה עין. ההנהגה המדינית מחויבת אולי יותר להתחייבויות בין לאומיות או בין ערביות, כאשר הפעיל בשטח לא יודע מהחיים שלו כלום.
לסיום – נראה ביממות האחרונות ש'מתחחמים היחסים' בין איראן לארצות הברית. דיווחים על פעולה איראנית אולי קרובה נגד אינטרסים אמריקאים, ספינה איראנית עם טילים מדוייקים – מה גורם לאיראן לנסות עכשיו, כשהיא מוחלשת ועם כל העניינים שלה בפנים להמשיך ולנסות לתקוע אצבע בעין לארצות הברית?
תראה, אני רוצה להניח שמאחורי כל כותרת שמתפרסמת בעיתון או באמצעי תקשורת כזה או אחר, יש שיחות חשאיות ומסרים חשאיים שעוברים או באופן ישיר או באופן עקיף בין שני הצדדים שעליהם מדברת הכותרת. במקרה הזה, אני מניח שבין הבית הלבן לבין לשכת חמינאי יש ערוץ תקשורת. בין אם הוא ישיר ובין אם הוא עקיף. איראן כל פעם יוצאת מחדש עם כל מיני יוזמות וכל מיני עניינים, בהתאם למה שהם שמעו בערוץ האחורי שאף אחד לא יודע עליו. גם אם אני לא מכיר את הערוץ הזה – אני מניח שהוא קיים, מכיון שיש לי יסוד סביר להניח. גם בין לשכת ראש הממשלה בירושלים לבין כל מיני מקומות בעולם יש ערוצי תקשורת חשאיים, וטוב שזה כך. ואני אומר לך שלדעתי, משהו כמו 90 ואפילו 95 אחוז מהמסרים שעוברים בין לשכות של ראשי ממשלות, מלכים, נשיאים ומקבלי החלטות אחרים – לא רואים את אור היום. אני אומר את זה בשיא הרצינות, הרוב הגדול של מסרים שעוברים בין לשכות – לא רואים את אור התקשורת. ייתכן שגם פה במקרה האמריקני-איראני, גם שם יש איזשהו ערוץ תקשורת אחורי, שאיראן מידי פעם עושה הערכת מצב לא על פי ההכרזות של פומפאו שם או טראמפ פה, אלא על פי המסרים שהם מקבלים באותו ערוץ תקשורת חשאי שקרוב לודאי קיים. כל ההכרזות הם רק קצה קצהו של הקרחון שנמצא מעל המים, כשמה שנמצא מתחת למים גדול הרבה יותר ומשמעותי הרבה יותר.
כלומר אנחנו רואים חלק קטן מאוד מהתמונה. ובכל זאת אני שואל – אין כרגע איזה אינטרס איראני באמת לחמם את הגיזרה או להקים עליה כל מיני אויבים רדומים.
לאף מדינה בעולם אין רצון ואין אינטרס לחפש צרות, ולעורר אויבים רדומים זו צרה צרורה. אני מניח שגם לשלטון האיראני אין רצון לעורר בעיות. הוא רוצה לחיות, להתקדם, לעשות את מה שהוא חושב שהוא רוצה לעשות. כן מפריעים לו, וזה הסיפור.
ד"ר מרדכי קידר, תודה רבה!