הבחירות בארצות הברית, שמתקיימות בכל 4 שנים מעוררת ענין רב בישראל. גם בגלל שמדובר למעשה בבחירת המנהיג של המעצמה החשובה בעולם הנקרא גם – מנהיג העולם החופשי, אבל בעיקר בגלל שלתוצאות הבחירות יש השפעה ישירה על יחסי ארה"ב וישראל ועל תמיכתה של המדינה החזקה בעולם, בנו.
עם זאת, בעוד שכמעט כל הישראלים יודעים מי הם המועמדים ובמי הם תומכים, בודדים האנשים שמבינים לעומק את שיטת הבחירות בארה"ב של אמריקה. לפניכם מדריך מקוצר אשר יעשה לכם סדר לקראת הבחירות בשבוע הבא.
בישראל, המערכת השלטונית היא קואליציונית והבחירות אינן בחירות ישירות אלא בחירות עבור רשימה שרצה לכנסת. בשיטה זו, ראש הממשלה הוא חבר הכנסת שהצליח להשיג את תמיכתם של לפחות 60 חברי כנסת נוספים והם חברי הקואליציה שלו. לאחר השגת התמיכה של רוב בית הנבחרים, ראש הממשלה ממנה את שרי הממשלה שלו ע"פ ראות עיניו, ובד"כ בכפוף להסכמים הקואליציוניים עם המפלגות השונות. בעבר, הונהגה בישראל שיטת בחירות קצת שונה בה הצביעו האזרחים בשני פתקים – אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה. בשיטת הבחירות הזו נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה לאחר שניצח בכמה עשרות אלפי קולות את שמעון פרס. אלא, שבשיטת המשטר הנוכחית (הקואליציונית) הבחירה בשני פתקים יצרה בלבול וחוסר יציבות שלטונית וכבר עשרים שנה בוחרים בפתק אחד בלבד.
בארה"ב לעומת זאת, מונהגת שיטת ממשל נשיאותית, הנשיא נבחר בבחירות ישירות (בד"כ מבין נציגי שתי המפלגות הגדולות: הדמוקרטית והרפובליקנית) ואילו שני בתי הנבחרים (הסנאט והקונגרס) נבחרים בנפרד. כך שיכול להיות שיבחר נשיא דמוקרטי עם בית נבחרים רפובליקני ולהפך. איך זה מסתדר אתם שואלים? אז ככה – בחלוקה גסה אפשר לומר שלנשיא יש את הסמכות על הממשלה, הוא ממנה את השרים שלו בעצמו, מפקד על הצבא וקובע את המדיניות הכלכלית. ואילו בתי הנבחרים משמשים בתפקיד המחוקקים (קצת כמו הכנסת שלנו) כשיש מערכת של איזונים בין הנשיא לבין בתי הנבחרים. למשל, הנשיא יכול לפסול חוק שעבר בבית הנבחרים מתוקף זכות וטו שיש לו, אך הוא צריך את אישור הסנאט או הקונגרס בשביל לבצע מהלכים קיצוניים של יציאה למלחמה וכדו'.
בנוסף לצורת הממשל יש הבדל נוסף בין ארה"ב לישראל. ארה"ב היא בעצם לא מדינה רגילה אלא היא פדרציה שמורכבת מ-50 מדינות שונות. לכל מדינה מושל משלה וחוקים מקומיים שונים ממדינה לחברתה. על 50 המדינות האלו שולט השלטון הפדרלי שבראשו עומד נשיא ארצות הברית. לכן, גם הבחירות לא מוכרעות לטובת המועמד שקיבל את מספר הקולות הגבוהה ביותר, אלא המועמד שקיבל הכי הרבה אלקטורים. אוקי, פה איבדתם אותנו? אל תלכו לשום מקום – מיד נסביר.
לכל אחת מ-50 המדינות יש מספר אלקטורים שהם בעצם הנציגים של כל מדינה, מספר האלקטורים משתנה ממדינה למדינה (ונקבע בד"כ ע"פ גודלה אבל לא רק) למשל, המדינה עם מספר האלקטורים הגבוהה ביותר היא קליפורניה עם 55 נציגים ואילו ישנם מדינות עם 3 נציגים בלבד כמו: מונטנה, ורמונט ודקוטה הצפונית. סך כל האלקטורים מכל המדינות גם יחד הוא 538, כך שבשביל לנצח צריך לקבל את תמיכתם של לפחות 270 אלקטורים. מועמד שמקבל את רוב הקולות במדינה מסוימת מקבל גם את תמיכתם (הכמעט אוטומטית) של כל הנציגים שלה. וכך, אם אתה מנצח במספר מדינות שיש להם יחד מעל 270 אלקטורים אתה תהיה הנשיא הבא של ארה"ב.
אלא, שלאורך ההיסטוריה מדינות רבות מצביעות באופן עקבי למועמד ממפלגה מסוימת. יש מדינות שכמעט תמיד יצביעו למועמד המפלגה הדמוקרטית ויש כאלו שיקפידו להצביע למועמד המפלגה הרפובליקנית לכן אפשר להעריך מראש כמה אלקטורים כמעט בטוחים יקבל כל מועמד. לכן, סלע המחלוקת הוא על המדינות המתנדנדות – אלו שאין בהם רוב מובהק למועמד אחד ובהם יש לכל אחד מהמועדים סיכויי כמעט שווה, בהם הם גם ממקדים את עיקר מאמצי הקמפיין.
אלא שכדי לזכות בכל האלקטורים של מדינה מסוימת מספיק לנצח בה בקול אחד בודד. מה שמקשה מאוד על מלאכתם של הסוקרים במלאכת ניבוי המנצח. משום שמספיק שמועמד אחד יזכה ברוב דחוק במדינה עם מספר אלקטורים גבוהה וכך יצליח להגיע למספר הזהב – 270.
עובדה זו גם יוצרת מצב אבסורדי בו יש אפשרות שהמועמד שזכה במעט יותר קולות בסך הכולל יהיה המנצח. איך זה קורה? במצב בו המנצח זוכה ברוב קטן בכמה מדינות, זוכה בכל האלקטורים שלהם וכך מגיע לבית הלבן למרות שהוא לא המועמד הפופלרי ביותר. האפשרות הזו אינה תיאורטית בלבד והיא קרתה כבר חמש פעמים במהלך ההיסטוריה שהפעם האחרונה ואולי הדרמטית ביותר היתה ב-2016 כשדונלד טראמפ הפתיע את הסוקרים והצליח "לגנוב" כמה מדינות מכריעות כל הדרך אל הניצחון.
אז מי ינצח הפעם? כרגע הסקרים נותנים יתרון גדול לביידן, אבל, כמו שכבר נוכחנו לדעת – קשה מאוד לדעת. במידה וטארפ יצליח גם הפעם לזכות, אפילו ברוב קטן, בכמה מדינות מתנדנדות, הוא ישאיר אחריו, שוב, שובל של לסתות שמוטות.