בואו נדבר רגע על עזה. מה שקורה ברצועה היא חרדת ביצועים של הפיקוד הבכיר בצבא. הם חוששים מכניסה לעימות צבאי כי במציאות של היום זה נגמר בוועדות חקירה ולפעמים גם בסוף הקריירה שלהם. בעימות א-סימטרי הצד החזק לא יכול לנצח כמו במלחמות של פעם, לכן הגנרלים מעדיפים לא להיכנס לעימות כזה, או לפחות שזה לא יקרה במשמרת שלהם.

הפגזת צה"ל במהלך מבצע צוק איתן. צילום: רויטרס

כמעט כל האלופים והרמטכ"לים וחלק גדול ממפקדי האוגדות שהיו מעורבים בלחימה בעימותים מאז לבנון השניה כולם נותרו עם כתם. לכן תמיד ממליצים על פתרון מדיני, הומניטרי, מנסים למשוך זמן כדי שהמבצע הבא יקרה בקדנציה של המחליף שלהם. אבל מה קורה עם שגרת החיים של האזרחים? עם כושר ההרתעה של צה"ל? עם המדיניות האסטרטגית של מדינת ישראל? זה פחות חשוב?

אין פתרון קסם למצב בעזה, אבל זו כבר בעיה של הדרג המדיני. בדרג הצבאי החיים היו אמורים להיות פשוטים יותר מבחינת המשימה. הבעיה היא ששכחנו שני דברים חשובים: חיי אזרחים קודמים לחיי חיילים וגם שצבא צריך לחתור למגע, שש אלי קרב ומי שצריך לבלום אותו הוא הדרג המדיני ולא להיפך.

הצבא צריך לתת המלצות לוחמניות והתקפיות כי זה התפקיד שלו – לנצח ולהכריע את האויב צבאית. כשזה נראה כאילו הצבא מעודד לאי פעולה ואי תגובה והדרג המדיני הוא זה שמדרבן, כאן נכנס העיוות וכל זה קורה על הגב של תושבי הדרום.