בי"ב בחשוון, כולם יודעים, רצח יגאל עמיר את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. אנו, בימין, נוהגים לכנות בלעג מריר את הימים בין י"ב בחשוון ובין הרביעי בנובמבר כ"פסטיבל רבין". השאלות שמחול השדים הזה נושאות עימו כבדות משקל, העומדות כאבני ריחיים על כתפיו הצנומות של המחנה הלאומי. השאלות הללו מוטחות בפניו ללא אפשרות לברוח. מי השתתף בהפגנות נגד רבין, מי ראה את השלטים ולא פצה את פיו, מי שמע את קריאות ה'בוגד' ולא עזב במחאה, מי עמד מאחוריו כשהוא לחץ על ההדק?

עצרת רבין בשנה שעברה. צילום: פלאש 90
עצרת רבין בשנה שעברה. צילום: פלאש 90

אירוע שלא רבים זוכרים שקרה בי"ב בחשוון הוא לידתו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי, יוזם הגדוד העברי, מקים ה"הגנה" ומנהיג המחנה הרוויזיוניסטי, הוא אביו האידיאולוגי של המחנה שהתנגד להסכמי אוסלו. הוא ייסד את הקרקע האידיאולוגית עליה צמחו בגין, שמיר, שרון ונתניהו, ורבים אחרים.

הוא עצמו התמודד עם פסטיבל מסוג דומה. המאבק אותו ניהל אז לא היה סביב מסירת שטחי ארץ ישראל, אלא על שאלת שיתוף הפעולה עם הנאצים בניסיון לחלץ כמה שיותר יהודים מטלפיהם של הגרמנים שביקשו להורג. מי שנרצח היה איש הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב, כמו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, מי ששילם את מחיר ההסתה – היה מחנה הימין כולו.

חמישה ימים לאחר שנרצח ארלוזורוב, נתן ז'בוטינסקי את דעתו על המנוח, אך סירב להיכנע למסע הדה-לגיטימציה וההשחרה שעבר מחנה הימין: "לו הייתי שם לב למסיתים, הייתי נמנע היום הזה מלהזכיר את הקרבן הצעיר שנפל בתל-אביב וגם מלהביע את השתתפותי בצער על האסון שאירע ואת שאט נפשי על המעשה הנפשע… ומכיוון שאין אני שם לב לכם (למסיתים), ארכין קודם כל את ראשי בשקט ובמלוא הבעת הכבוד לפני הקבר הטרגי".

אסור לשים לב אליהם. מסיתים בעצרת לזכר רבין בשנה שעברה. צילום: תומר נוברג, פלאש 90
אסור לשים לב אליהם. מסיתים בעצרת לזכר רבין בשנה שעברה. צילום: תומר נוברג, פלאש 90

י"ב בחשוון, מטבעו כמעט, הוא יום מפלג. אליו התנקזו יחד רציחתו של רבין ולידתו של ז'בוטינסקי. יצחק רבין היה ראש הממשלה של כולנו. זה נכון, הוא רצה למסור את הגולן לסורים. אמת, הוא החזיר את ערפאת מתוניס. זה נכון, הוא נתן את ההוראה לירות בתותח הקדוש. אבל הוא גם היה הרמטכ"ל במלחמת ששים הימים. כשנרצח, הוא היה ראש ממשלת ישראל, דבר שדורות רבים של יהודים נאבקו להשיגו.

אנחנו שמים לב למסיתים, לכן אנחנו נמנעים מלהזכיר את הרצח. לכן אנחנו נמנעים מלהביע את השתתפותנו בצער על הטרגדיה, את הזעזוע מהפשע שבוצע. לכן אנחנו מדירים את רגלינו כבר 22 שנים מהכיכר. יש לנו מחלוקת אידיאולוגית עצומה על הדרך בה הלך רבין – וגדולה אף יותר עם ממשיכי מורשתו – אך אל לנו לשים לב למסיתים. זכותנו וחובתנו להרכין ראש, דווקא ביום הזה.

לא לשכוח את הדגל בבית

להביע צער ואבל על רציחתו של רבין, עם זאת, אינה מחייבת אותנו לקבל את דרכו. הייתה לנו מחלוקת גדולה על הדרך בה בחר לנהל את המדינה, יש לנו מחלוקת גדולה עם אנשי מורשתו.

הייתה לנו את כל הזכות בעולם להתנגד. צילום: לע"מ
הייתה לנו את כל הזכות בעולם להתנגד. צילום: לע"מ

עבור מחנה השמאל, מאז ומעולם הייתה שאיפה אוטופית נוספת לצד הבית הלאומי לעם היהודי. בתקופת היישוב, ההסתדרות דאגה שאנשיה יהיו אלו הזוכים לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל. פחות משהיה להם חשוב לאכלס את הבית הלאומי, היה חשוב להם לעצב את יסודותיו: סוציאליזם לפני הכול.

תקופה זו התאפיינה בחלוקה גורפת של "אנחנו" ו"הם". שלא כמו היום, בו ה"אנחנו" ו"הם" הוא שיח פוליטי בוער ותו לא, השתייכות אז לאחר, עלה לעיתים בהתעמרות מצד השלטון בחיי האזרחים. כולנו זוכרים את הפנקס האדום, אין צורך להרחיב. ז'בוטינסקי, לעומת זאת, האמין כי המאבק הלאומי צריך לשאת דגל אחד: המאבק למען בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. את מלחמת המעמדות, את שאלת אופייה של המדינה הוא דחה מכל וכל. קודם כל מדינה, השאר יגיע אחר כך.

פעילי מרצ מפגינים נגד "כיבוש" ירושלים. איבדו את הציונות. צילום: פלאש 90
פעילי מרצ מפגינים נגד "כיבוש" ירושלים. איבדו את הציונות. צילום: פלאש 90

עכשיו, כשאנחנו עמוק בתוך אותו ה"אחר כך", נדמה שהחלוקה שהייתה בין ז'בוטינסקי ובין המחנה היריב נותרה כשהייתה בימיו של מייסד בית"ר. לימין, דגל אחד – שמירה על העם היהודי. בשמאל, שנשא בעבר את נס מאבק הפועלים, הדגלים מתבלבלים. מי שהמריץ את רבין בשנות ה-90', החליף את דגל הציונות בדגלי השלום, האוניברסליות והלאומיות הפלסטינית.



:עוד באותו נושא