מעשייה יהודית מפולין מספרת על פורעים מקומיים שתקפו שכונה יהודית וצרו על בית הכנסת. אישה מבוגרת שהסתתרה בפנים וחששה לחייה זעקה: "רבי, מה נעשה?" ענה הרבי: "התפללי לאלוהים". האישה היססה מעט ואז ענתה "אני לא מאמינה באלוהים, אני אומרת תהלים".

צילום: יעקב אפללו

 

קפיצה קדימה בזמן. מחנכת בבית ספר יסודי במרכז הארץ מבקשת מתלמידי כיתתה להגיע לשיעור הבא עם ספר תנ"ך. מאוחר יותר באותו יום, אימהות מבולבלות שולחות הודעות מבוהלות בקבוצת הווטסאפ הכיתתית בניסיון לרדת לסוף דעתה של המורה.

בהודעות שמועברות בין חברות הקבוצה נכתב בין היתר: "למה בדיוק התכוונה המורה שהיא ביקשה ספר תנ"ך?", "מישהי יודעת היכן אני יכולה לקנות תנ"ך?", ואימא יהודיה אחת אף הגדילה וכתבה, "אשמח אם מישהי מכן תוכל לשלוח לי צילום של תנ"ך שאדע במה מדובר".

הפעם הזו לא מדובר במעשייה. זה קרה כאן, בישראל, בשנת 2018.

ספר הספרים שלנו, התנ"ך, בין אם תבחרו להאמין בו ובין אם לאו, הוא עדיין המסה הספרותית המשפיעה ביותר בהיסטוריה האנושית והספר הנמכר ביותר בכל הזמנים.

במרכזו, אל יחיד ונסתר, שכרת ברית נצחית עם בני ישראל, קידש אותם והוביל אותם אל הארץ המובטחת – הרבה לפני שהייתה לנו מדינה שביקשה להיות "יהודית ודמוקרטית", אבל מצאה עצמה לכודה במבוך של זהויות, שהובילו להופעתו של היהודי החילוני – לראשונה על במת ההיסטוריה.

וכך, אם היהודי המאמין מקדש את השבת ומקפיד במצוות, היהודי החילוני למהדרין – שאינו מסורתי – מקדש את ימי החול, מתנגד בתוקף לכל סממן דתי במרחב הציבורי שלו, וחולם על מדינה בה המוסר שואב את עוצמתו מבתי המשפט, אינו מושפע מהלכות אבותיו (למעט ארוחות משפחתיות בראש השנה ובפסח), ובעיקר אינו מחויב לתת דין וחשבון, אלא למה שהוכח מדעית כשריר וקיים.

אלא שכאן מתגלה הפער הגדול.

ראשית, בדיון הפילוסופי שעודנו ניטש בין דת למדינה, לארץ ישראל עדיין חשיבות מקראית – כי אחרת מה הטעם להתאמץ ולהילחם על חלקת האדמה הספציפית הזו? מדוע התעקשו החלוצים, שהיוו את המודל הראשוני של היהדות החילונית, "לבנות ולהיבנות" דווקא כאן? בשממה הלוהטת בטבורו של איזור אלים ומסוכסך? הרי באותה מידה יכלו לבנות לעצמם חיים יהודים חדשים בכל מקום אחר בעולם.

 שנית,  בעולם בן שולטת יד המקרה, למי יפנה היהודי החילוני בבקשת עזרה ברגעיו הקשים?  על מי ישען? על "חוכמת הגויים"? ספרות המחקר? משפחתו? חבריו? מסתבר, שגם בעולם ליברלי, בו השבת היא רק עוד יום בשבוע ולוח השנה מתהדר ב"יום הסושי הבינלאומי", "יום חדי הקרן" ו"יום נחשי הגומי", האמונה באבינו שבשמיים עדיין מתקיימת בסתר.

זה קורה עם ההבנה שיש מצבים בחיים שאין לנו שליטה עליהם. באותם רגעים, השם הברור עדיין נישא על השפתיים ועמוק בלב. כך תשמעו היום יהודים, שמגדירים עצמם כחילונים ואף אתיאיסטים, ממשיכים למלמל "אלוהים אדירים", "אלוהים ישמור" ו "OMG", שהם נרגשים במיוחד, ו"בבקשה אלוהים" ברגעי משבר או פחד גדולים.

היטיב לבטא זאת קצין אמריקאי צעיר בשם וויליאם תומס קאננינג, שטבע במלחמת העולם השנייה את המושג "אין אתאיסטים בשוחות" – "There are no atheists in foxholes" – בקרב העקוב מדם שהתנהל בחצי האי בטאן שבפיליפינים.

——–

לפני מספר שבועות קיבלתי טלפון מפתיע מחבר, שעוסק בשנים האחרונות במחקר לדוקטורט בתחום האסטרו-פיזיקה. "אני חייב לספר לך משהו", פתח ואמר מיד בתחילת השיחה, "את מכירה אותי שנים ויודעת שאני לא מאמין באלוהים ובכל השטויות הללו".

כמו תמיד בשיחות בינינו, רציתי לומר משהו, אבל הפעם הזו הוא לא חיכה לתגובה ממני ורק המשיך בשטף הדיבור.

"אז קרה משהו מדהים. את לא מאמינה. גיליתי את אלוהים, או איך שאת קוראת לו. זה הזוי. אני עומד להגיש דוקטורט באסטרו-פיזיקה בסוף השנה, והשבוע הבנתי בפעם הראשונה עד כמה אנחנו מוגבלים בהבנה שלנו את היקום. אני, ששנים עוסק במדע טהור, פתאום מבין שאנחנו לא לבד כאן. בוודאות יש משהו שהוא גדול מכולנו…את קולטת?"

כן, אני קולטת.  ברוך הבא לעולמי.

לינור בר-אל

לינור בר-אל