14:29 23/02/2018
דף הבית > אקטואליה וחדשות > הלוחם שרואיין במרמה לתחנת חיזבאללה: "נפלתי בפח"

הלוחם שרואיין במרמה לתחנת חיזבאללה: "נפלתי בפח"

החייל שנפצע קשה באירוע חטיפת גולדווסר ורגב: "כל בר דעת יכול להבין שעם כל הטראומה והחרדות שלי, לא הייתי מכניס לביתי מבצרי כתב של חיזבאללה או מטעמו"

בפוסט שפרסם הבוקר, מבהיר תומר וינברג כי לא ידע ששיתף פעולה עם כתב מטעם "אל מיאדין". הכתב, שהציג עצמו ככתב הטלוויזיה האיטלקית, ניסה לקבל את הסכמתו במשך כארבעה חודשים: "הוא אמר שחייבים שהעם האיטלקי יבין גם את הסבל של העם בישראל. שגם הצד הזה ישמע". בפוסט שיחזר וינברג בפירוט לראשונה את אשר אירע בבוקר ה- 12.7.2006: "לימני ישב אלדד רגב, מלפנינו אהוד גולדווסר. בשנייה שכף רגלי דרכה מחוץ לכלי, כדור 0.5 מעיף כמעט לחלוטין את יד ימין שלי. עצם של 8 ס"מ עפה והיד נשארה תלויה על מעט עור. סלחו לי על התיאורים הקשים, אבל אני חיי את זה יום יום – אתם רק עד סוף הפוסט הזה. אני צריך שתבינו מה באמת הלך שם".
הפטריוטים אמש

תומר וינברג, החייל ששרד את חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב בזרעית בקיץ 2006, מתייחס לראשונה לסדרה הדוקומנטרית שהשיק ערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה "אל מיאדין". בקדימון שהפיץ הערוץ מוקדם יותר השבוע, הוצג וינברג כמשתתף בסדרה יחד עם מרואיינים ישראלים נוספים. אולם תומר ואחרים כלל לא ידעו כי הם משתתפים בסדרה של כלי תקשורת מטעם חיזבאללה. בפוסט שפרסם הבוקר הוא מגולל את השתלשלות האירועים ומספר כיצד במשך ארבעה חודשים ניסה הכתב, שהציג עצמו כעיתונאי איטלקי, לקחת חלק בסדרה התיעודית ולא הרפה על אף שסירב מספר פעמים. "מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מתרחק מהתקשורת, כמה זה עושה לי רע. כתב איטלקי מתחזה רדף אחריי במשך כמה חודשים על מנת לקבל ממני ראיון לתוכנית שכביכול אמורה להיות משודרת באיטליה לקראת 10 שנים למלחמת לבנון השנייה. אותו כתב איטלקי אפילו הציע לי כסף. 2000 דולר או יורו, לא זוכר. כמובן שסירבתי. אמרתי לו שמצפונית אני לא מסוגל לקחת כסף על דבר כזה. אז הוא עבר לשיטה אחרת: הוא אמר שחייבים שהעם האיטלקי יבין גם את הסבל של העם בישראל, שגם הצד הזה ישמע. אני חושב שפה הוא הצליח ללכוד אותי".

מתוך הסרט של חיזבאללה
מתוך הסרט של חיזבאללה

"כשהתראיינתי הרגשתי קצת כמו שגריר של מדינת ישראל", הסביר וינברג. "דיברתי על כמה שאנחנו צמאים לשקט ורוצים כבר שלום וכמובן גם על האירוע עצמו. הוא סחט אותי רגשית. לא תפקדתי כמה ימים לאחר מכן. הוא נתן לי לצפות בסרטון החטיפה בעוד הוא מצלם אותי. זה שבר אותי ולא יכולתי להמשיך. לא תיארתי לעצמי שהכול שקר והחומרים ילכו לחיזבאללה".

וינברג מספר כי בימים האחרונים הוא זוכה להערות קשות ברשתות החברתיות ובטוקבקים: "אני חושב שכל בר דעת יכול להבין שעם כל הטראומה והחרדות שלי, לא הייתי מכניס לביתי מבצרי כתב של חיזבאללה או מטעמו. רק המחשבה על זה שהיה בבית שלי מישהו מטעמם מכניס אותי לסרטים נוספים. נפלתי בפח שגדולים ובכירים ממני נפלו. אם ציפי לבני ועמיר פרץ עם כל סוללת יועצי התקשורת שלהם נפלו, אני מרגיש קצת פחות דביל. אז לכל המפרסמים והטוקבקיסטים שקפצו וצעקו עליי שנתתי ראיון לחיזבאללה, לכל אלה שכתבו עליי שברחתי והפקרתי, שלא דאגתי לחברים שלי, הפוסט הזה מוקדש בעיקר לכם. תחשבו שנייה אחת או יותר לפני שאתם משתלחים, יש בני אדם מאחורי כל סיפור וזה עלול לפצוע להם את הלב ולרוקן את האנרגיה המעטה שמניעה אותם קדימה".1610421a-c2be-4ed4-b275-ee38b33f6360

בתחילת הפוסט גולל וינברג את אירועי בוקר ה- 12.7.2006: "טיל נ"ט ראשון פוגע בהאמר שלנו שהוביל את הכוח. אני נפגע כבר בתוך ההאמר מהדף ורסיסים. אני מניח שכך גם כל שאר הצוות. גופי התמלא ברסיסים וריאותיי זזו ממקומן מההדף. אני עוד לא מרגיש כאב. רק פיצוץ אדיר וגל אבק ורסס לפנים. אני מבין בחצי שנייה שנתקלנו.

כמו באופן אוטומטי ולפי "תרגולת טילים", אני תופס את הנשק שתלוי על צווארי, פותח את דלת ההאמר וקופץ החוצה בכוונה להתרחק מהכלי ולתפוס מחסה. שנייה אחרי שיצאתי פגע טיל שני, הרג את אודי (התברר בדיעבד) ונעצר במושב שרק עזבתי. בחוץ אש תופת. לא ברור לי כל כך מאיפה יורים.

בשנייה שכף רגלי דרכה מחוץ לכלי, כדור 0.5 מעיף כמעט לחלוטין את יד ימין שלי. עצם של 8 ס"מ עפה והיד נשארה תלויה על מעט עור. סלחו לי על התיאורים הקשים, אבל אני חיי את זה יום יום – אתם רק עד סוף הפוסט הזה. אני צריך שתבינו מה הלך שם. האחיזה בנשק אבדה לי, אך הוא נשאר תלוי על צווארי. מכוון שהייתי עם שרוולים מופשלים עד למטה (לא נעים באמצע יולי – אבל ככה חונכנו וחינכנו בגולני) היד לא התפזרה לגמרי ובדיעבד זה מה שעזר אחר כך לרופאים לשקם אותה.

אני ממשיך לרוץ. עוד שניים-שלושה צעדים וכדור 0.5 נוסף פוגע לי בגב. אני מבין שהצלף עליי. הכדור נכנס, עושה שני חורים בריאה הימנית ויוצא. אני עושה עוד כמה צעדים לעבר שולי הדרך וכדור 0.5 נוסף פוגע לי ברגל, שובר אותה ולוקח איתו כמעט את כל שריר התאומים. בנקודה הזו התרסקתי לקרקע. הגעתי כמעט עד שולי הציר.

עד כאן עברו אולי 5 שניות ואולי 10 מטרים מההאמר שמושך אליו עכשיו את רוב האש. ברור לי שהולכת להיות חטיפה. אין לי מושג מה קורה עם הצוות שלי. בשניות הראשונות עוד קראתי לחובש שהיה בהאמר האחורי. לא תיארתי לעצמי שבשניות אלו שכל הצוות שלי כבר הושמד. בדיעבד התברר לי שחבריי, שני תורג'מן, אייל בנין, ו-וואסים נזאל זכרונם לברכה שהיו בהאמר האחורי נהרגו כולם במכת האש הראשונה.

לקח לי עוד שנייה להבין שאני צריך לסתום את פי. רציתי לצרוח מכאבים ולא הרשתי לעצמי. ידעתי שאוטוטו המחבלים יהיו לידי. גררתי את עצמי מטר אחורה כדי לא לבלוט על הציר. היו לי מחשבות לנסות לדרוך את הנשק. במצבי לא היה לי שום סיכוי להצליח. הדבר היחיד שזז כשהגיעה הפקודה מהמוח זה הכתף. פתאום שמעתי את המחבלים ממש קרוב אליי. לא צעקות ולא הסתערות רועשת, דיבורים רגילים בערבית. כמעט לחשושים. לא יכולתי לראות אותם. ראיתי רק את חלקו האחורי של ההאמר.

ואז שמעתי גרירות. הם גוררים משהו. אני מנסה להישאר בהכרה כשאני שוכב בתוך שלולית דם גדולה. הם יקחו גם אותי חשבתי לעצמי. הירי מסביב לא פוסק. הם כנראה מחפים על חוליית החטיפה. כדורים שורקים לידי כל הזמן. אני יודע שאם יגיעו אליי, אני שלהם. חי.

לא הייתה לי דרך להגן על עצמי, שלא לדבר על זה שלא יכולתי לעזור לצוות שלי. התחקיר אומר ששכבתי שם 45 דקות עד שהגיעו אליי ראשוני כוחותינו. זה הרגיש הרבה יותר. נצח. לא הבנתי איפה כולם. לא עלה בדעתי באותן דקות שכל הצוות שלי כבר חוסל ומת. לא ידעתי את מי הם לקחו, את מי הם גררו שם. בהתחלה עוד האמנתי שאיכשהו אצא משם. בלי יד, בלי רגל אבל שאצא משם. לאחר זמן מה איבדתי תקווה. הרגשתי איך הכרתי מתערפלת. המשימה שלי הפכה להישרדותית. רק לא לאבד הכרה. הייתי צמא. מאוד. כנראה בגלל איבוד הדם המסיבי. עדיין לא הרגשתי פחד. כל הגוף שלי היה במוד הישרדותי.

נפרדתי עם עצמי מהעולם הזה. כבר לא האמנתי שאצא משם חי. עכשיו כבר ראיתי שחור בעיניים. באיזשהו שלב ניסיתי לטמון את ראשי באדמה מכיוון שהכדורים שרקו לידי. אמרתי לעצמי, רק לא בראש. לא איבדתי הכרה כל האירוע. אני זוכר הכול,  לשמחתי ולצערי. הכרתי נעלמה לה רק בדרך לבית החולים כשחומרים כימיים הוזרמו לדמי. זה היה הרגע הראשון שפחדתי. חשבתי שאני מת. 10 שנים אחרי, אני חי יום יום ובעיקר לילה-לילה את בוקר ה- 12/07/2006."

חגי סימן טוב

חגי סימן טוב

לתגובות

אולי יעניין אותך גם

אזהרת מסע למטיילים בקולומביה: "סיכון עקב פשיעה וטרור"

במשרד החוץ קוראים לתרמילאים להמנע מהתאכסנות במקומות המזוהים עם תיירים ישראלים. עיקר התמקדות ההודעה: "באזורי תיירות"