חשבתי לעצמי איך לסכם את שנת תשע"ט? האם לבחור את אנשי השנה? אולי לתת סקירה מעמיקה לאתגרים העומדים בפנינו בשנה הבאה עלינו לטובה?
ואז החלטתי לדבר קצת עלינו. אומרים שהקרע בעם גדול מתמיד. מאשימים בכך את נבחרי הציבור, את הרשתות החברתיות, את ביריוני המקלדת והטוקבקיסטים. ומה עם קצת ביקורת עצמית? הימים הנוראים (לא הסרט, אלא הימים האלה של חודש תשרי) נועדו כדי שנתבונן פנימה. לא משנה אם אתן חילונים, מסורתיים או דתיים. אם ביום כיפור תצומו ותבקרו בבית הכנסת או תעבירו את הזמן בבינג' סדרות וארוחות, כולנו נדרשים גם לראות איך אנחנו יכולים להיות טובים יותר.
אנחנו, בסופו של דבר, עם אחד עם גורל משותף ואוייבים משותפים.
כשמחבלי חמאס משגרים לעברנו רטקות – הן יכולות לפגוע בקיבוצניק שהצביע למרצ, או בתושב שדרות שהצביע לליכוד. הטילים שנחתו עלינו ב 2006 מלבנון לא הבדילו בין יהודי לערבי, בין שמאלני לימני.
לא מזמן הוזמנתי לנאום בפאנל פוליטי מכובד באקדמיה. אמרתי שם שאולי ישראל צריכה איזו מלחמה. כזו אמיתית, כפי שמזמן לא חווינו. כולם הביטו בי בתמיהה. לא הבינו מיהו האדם שעומד מאחורי הפודיום ומחרחר מלחמה.
הסברתי להם שכשטוב לנו, אנחנו רבים זה עם זה. כשאוייבינו מנסים להכות בנו, אנחנו לומדים כמה מאוחדים אנחנו, וכמה המחלוקות בינינו זניחות ולא משמעותיות. גורל משותף, זוכרים?
אני חי ונושם את המערכת הפוליטית, שאותה אני מסקר כבר שנים. אני לא חושש להשמיע את עמדותיי ואת ביקורתי. על כך אני חוטף לא פעם. כותבים עליי דברים נוראיים, ברמה האישית. מנסים לגמד אותי, לזלזל בי, לשייך אותי למחנה כזה או אחר, לקטלג אותי, או סתם לנסות ולהעליב ולהכפיש.
אני נפגע רק כשאנשים שמכירים אותי אישית נגררים אחרי זרם המשמיצים, רק בגלל שדעתם שונה משלי.
אני מנסה לפתח עור של פיל אך לא תמיד מצליח. בן אנוש אני. לפעמים אני תוהה למה אנשים ברשתות החברתיות לא מגיבים לגופו של עניין אלא לגופו של אדם. למה הם תורמים לזיהום השיח? לא אחת אני בוחר לענות להם. לא בפומבי, כפי שהם בחרו, אלא בהודעה פרטית, לרוב בווטסאפ. כל פעם מחדש אני נדהם איך אותו אדם שרגע קודם ירה לעברי את כל חיצי התרעלת האפשריים, פתאום מתנחמד כשאני כותב לו הודעה אישית, לא מתלהמת אלא כזו שמבקשת קצת לכבד את הצד השני, זה שחושב אחרת.
אני לא חושב שהעם מפולג ומשוסע. מירקם החיים לא מאפשר לנו להיות כאלו. המדינה קטנה, הבעיות גדולות, ובסופו של דבר כשאנחנו נפגשים פנים מול פנים – בעבודה, בסופר, בחוג של הילד, או בכל פורום אחר, אנחנו הרבה יותר מנומסים ומכילים מאשר ברגעים האלה שאנחנו מסתתרים מאחורי המקלדת ומפזרים רעל לכל עבר.
אני החלטתי בחודשים האחרונים לעשות כל מה שביכולתי כדי להוביל שיח אחר. מתון יותר, ענייני ולא אישי ופוגעני. לא תמיד אני עומד במשימה הקשה הזאת, אבל אני באמת משתדל. לעיתים אני אפילו מוצא עצמי מתנצל בפני אילו שחשבתי שפגעתי בהם.
אם כל אחד מאתנו יהסס לכמה שניות לפני שהוא יורה ומשגר מילים קשות, אם לפני כל סטטוס או ציוץ נחשוב פעמיים. אם נדע לסגנן ולעדן, גם אם המשמעות של כך תהיה שנקבל קצת פחות לייקים – אז, רק אז, נוכל להרים ראשנו בגאווה ולומר שאנחנו עם אחד. כזה שאפילו הרשתות החברתיות לא הצליחו לחבל באחדותו.
בברכת תכלה שנה וטוקבקיה, תחל שנה וברכותיה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולנו. כן, ל כ ו ל נ ו


אלירן טל
כתב בדסק המדיני של ערוץ 20