היום, י"ד בכסלו התש"י (5 בדצמבר 1949), ערב הדיון בעצרת האו"ם בנושא ירושלים, מקבל ראש הממשלה דוד בן-גוריון החלטה אמיצה: הוא מכריז על ירושלים כ"בירת הנצח" של העם היהודי ו"לב לבה של מדינת ישראל":

"אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – כבירת הנצח של ישראל…אין אנו מניחים אף לרגע, שארגון האו"ם ינסה להוציא בכוח מידי ישראל, ואנו מצהירים, שישראל לא ייוותר (כך!) על ירושלים ברצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה אל אמונתו, על יחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון..

"אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, בל לשכוח את ירושלים, אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים, וירושלים היהודית לא תקבל לעולם על עצמה שום שלטון זר – לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס…

לולא הצלחנו לעמוד בכוחנו אנו בפני התוקפנים שמרדו באו"ם – היתה ירושלים היהודית נמחית מעל פני האדמה, הישוב היהודי היה נשמד ומדינת ישראל לא היתה קמה. ואין אנו יכולים לראות עוד כל תוקף מוסרי בהחלטות או"ם מ-29 בנובמבר: לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטה 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת.

הנסיון לקרוע את ירושלים היהודית ממדינת ישראל – אינו עשוי לקיים השלום במזרח, ופחות מכל – בירושלים עצמה. ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון".

בסופו של הדיון הקצר קבע יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק:

"אני קובע כי הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל".

ואז קרה דבר מרגש.

כל חברי הכנסת קמו ופצחו בשירה ספונטנית של המנון 'התקווה'. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה עד כה, שאירוע מעין זה התרחש שלא במסגרת ישיבה חגיגית – אלא במהלך ישיבה רגילה של הכנסת.



לינור בר-אל

לינור בר-אל