על רקע ההאשמות שהטיחה בה נכדתו של יצחק רבין ז"ל בטקס לזכרו אמש, קרולין גליק "הדוברת של לשכת משרד ראש הממשלה", משיבה לנועה רוטמן ולמחנה השמאל בפוסט ארוך ומושחז בפייסבוק.

יצחק רבין ז"ל. צילום ארכיון: פלאש 90

 

"הסיפור האהוב עליי ביותר אודות יצחק רבין ז"ל סופר לי על ידי אנשים שהיו באירוע. יום שישי אחד, בסוף אוגוסט 1995, הגיעו ראשי המשלחת של ישראל מהשיחות עם אש"ף לדיון גורלי בחדר הדיונים של רבין. הם בדיוק סיימו בטאבה את המשא ומתן על הסכם הביניים, מה שכונה לאחר מכן הסכם אוסלו ב'. תכלית הדיון הייתה להציג את ההסכמות האחרונות – במיוחד בכל הקשור לחברון – לרבין לאישור.

האלופים והפקידים הבכירים כבר ישבו בתוך חדר הדיונים של ראש הממשלה וחיכו שרבין יכנס. העוזרים שלהם, קצינים צעירים מדרגת סרן עד אלוף משנה, ישבו על ספות מחוץ לחדרו של רבין. כאשר רבין עבר לידם בדרך לדיון בליווי המזכיר הצבאי שלו דני יתום, כל הקצינים קמו ועמדו דום.

חוץ מקצינה צעירה אחת. היא נשארה רדומה על הספה.

דני יתום ביקש מהאחרים שיעירו אותה. הם השיבו שהם ניסו אבל לא הצליחו. רבין הסתכל על הקצינה הצעירה הישנה ושאל מי זאת. הקצינים האחרים סיפרו לו. והוא חייך, וברכות אמר להם להניח לה. "היא עבדה קשה. מותר לה לישון," הוא אמר, ונכנס לתוך חדר הדיונים.

סיפרו לי את הסיפור קצינים שהיו שם. אני לא ידעתי על המתרחש כי ישנתי על הספה.

צילום: מארק ישראל סלם, פלאש 90

 

נזכרתי בסיפור הזה אתמול כשנודע לי שנכדתו של רבין, נועה רוטמן תקפה אותי בלהט ובזעם בנאום שנשאה בטקס הרשמי לזכרו של סבא שלה. בהתחלה חשבתי כמה משונה זה שלצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני נבחרתי לשמש שק החבטות של השמאל ביום השנה של הירצחו של רבין. הרי אני לא רצחתי אותו. אני עבדתי בשבילו.

בשנים 1994-1996 כסרן בקבע, כיהנתי כמרכזת המשא ומתן האזרחי עם אש"ף. הייתי חברה קבועה בצוות המשא ומתן. סיכמתי את הדיונים, הכנתי את כל המסמכים לקראת דיונים, וגם דיווחתי על הפרות ההסכמים שבוצעו בידי הרשות הפלסטינית.

רבין לא היה אידיאולוג של שלום. הוא גם לא יזם את תהליך אוסלו. הוא אולץ לקבל אותו כפועל יוצא מהחתרנות של שמעון פרס ויוסי ביילין, שניהלו את המגעים עם אש"ף מאחורי גבו…לרבין לא שינה ההסכם. היה לו אכפת המדינה, והעם.

רבין הרי סלל את כל הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון, שאפשרו למתיישבים לחיות בבטחה יחסית, גם בזמנים הבלתי אפשריים ביותר מבחינת טרור. רבין הוא זה שהטיל סגרים על יהודה ושומרון ועזה כאשר המצב הביטחוני הצריך זאת. הוא זה שגירש מחבלי חמאס ללבנון. והוא זה ששמר על ישראל בצפון באמצעות רצועת הביטחון בדרום לבנון.

העיתונאית קרולין גליק. צילום: פלאש 90

 

לנוכח ההערכה שהייתה לי אז ועד היום לרבין, (הערכה שביטאתי אגב בפרק הספר שכתבתי לזכרו שהוציא לאור המרכז למורשת יצחק רבין לכבוד יום השנה ה-20 להירצחו), הופתעתי כאשר הטלפונים ממערכות החדשות התחילו לזרום אליי אתמול וביקשו שאגיב למתקפה האיומה של נכדתו עליי…

לאחר רציחתו של רבין, אפלה גדולה נפלה על החברה הישראלית, בייחוד בכל הקשור לשיח כאן. ההחלטה להטיל את האשמה לרצח רבין על כל מי שהתנגד לדרכו הביאה לתקופה נוראית בה כל מי שהתנגד לאוסלו קועקע כשותף לרצח. אני מצאתי את עצמי במקום ייחודי. בתוך המערכת, הייתי בטוחה יותר וחופשיה יותר להביע עמדה מאשר כל אנשי הימין בחוץ.

"השמאל כמחנה אידיאולוגי סגר שורות וגם מוחות"

אז לנוכח הרקע שלי, והחוויות שאני חוויתי, כן, הופתעתי מאוד כאשר הפכתי לשעיר לעזאזל ביום רצח רבין אתמול. אבל אז, כאשר התחלתי לחשוב על זה, הבנתי כי הגיוני מאוד שזה קורה. הרי, לאחר רציחתו, השמאל כמחנה אידיאולוגי סגר שורות וגם מוחות. אידיאולוגיית השלום של שלום עכשיו, שרבין בז לה, הפכה לאידיאולוגיית המחנה כולו. מדי שנה, הקולות הנשמעים ביום השנה לרצח הם קולות שרבין עצמו בחר לא להקשיב להם בחייו. אלא הקולות שעשו דמוניזציה למתנגדי אוסלו גם לפני מותו.

וזה מביא אותי לעניין עצמו, לפוסט הסאטירי ששיתפתי בטוויטר בערב יום כיפור האחרון. כתבתי לפני חודש שבאמת לא תיארתי לעצמי שקולאז' סאטירי, שמבוסס על התפילה ביום כיפור יעורר עליי את זעם השמאל. בהתחלה, כשראיתי את ההתנפלות, פשוט הורדתי את התמונה בעמוד הטוויטר שלי שיעזבו אותי בשקט, ומתוך חשש שאולי חטאתי פה. אבל אז בדקתי את עצמי ואת מעשי, והגעתי למסקנה כי לא חטאתי. אז העליתי את הקולאז' לדף הפייסבוק שלי עם הסבר של המעשה שלי.

עכשיו אני רואה כי אלדד יניב וחבריו, שניצלו את התמונה להפוך אותי לשק חבטות לפני חודש, חידשו את המתקפה אתמול. עכשיו אני רואה כי נועה רוטמן ביססה את המתקפה שלה עליי על פוסט של יניב בפייסבוק (לפחות כך על פי כתב ערוץ 2 ירון אברהם שהתקשר אליי אתמול באמצע הסערה). ושוב, אני נדרשתי לדוש בפוסט יחיד שהעליתי כאילו יש בו משהו שמסכם את חיי.

ואולי הוא כן מסכם אותם. לפחות בשני מובנים. ראשית, לדעתי, הגדולה של התפילה היהודית ביום כיפור היא העובדה שאנחנו לוקחים על עצמנו אחריות גם למעשיהם של אחינו היהודים. לא אומרים "אשמתם, בגדתם, גזלתם". אנחנו אומרים "אשמנו, בגדנו, גזלנו." המעשה הוא של כלל ישראל. האחריות לתיקון היא של כולנו. והצורך לערוך חשבון נפש הוא של כולנו כיהודים.

"רבין היה בז לדרכו של אלדד יניב"

התחושה הזאת, שכולנו אחראים לגורל עם ישראל היא שהובילה אותי לישראל כעולה חדשה, היא זאת שהובילה אותי להתנדב לשרת בצה"ל אחרי שעליתי, ולהישאר בצבא במשך 5 וחצי שנים. התחושה הזאת היא זאת שהובילה אותי לכתוב בעיתון לפני 18 שנים ולהמשיך בדרכי זאת עד עצם היום הזה.

הסיבה השנייה שהפוסט הזה כן מאפיין אותי היא משום שיש שם דרישה לשיח אמיתי, ללא פשרות, ללא הנחות. לדעתי, אסור להסתיר קשיים בגלל שזה לא נעים. עלינו לדבר על הכל כי רק ככה ניתן להבטיח את עתידה הבטוח והמשגשג של ישראל ולשמור על עם ישראל.

כשהקמתי את אתר לאטמה ולאורך שנות חייה, תמיד אמרתי שלהבדיל מטור פובליציסטי, שמאפשר לכותב לפרט את עמדתו באופן מדויק ומנומק, סאטירה היא סוג של לאטמה בבטן. סאטירה טובה לא פוגעת לשווה. היא פוגעת בבטן כדי לפתוח את הראש. זה התפקיד שלה. בעיני, התמונה ששיתפתי בערב יום כיפור הייתה סאטירה במיטבה.

אשר לצילום בקולאז' של רבין לוחץ יד לערפאת שמתחתיו כתוב "פשענו" אז א', אין כאן האשמה של רבין בבגידה. וב', אחרי כל מה שחווינו ברבע המאה מאז לחיצת היד ההיא, אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה שבסופו של דבר, מאמציו של רבין לקחת את המעטפת של אוסלו ולצקת בתוכה תוכן שישמור על ישראל כשלו. המעטפת הזאת הביאה במישרין לרציחתם של כ-1,600 ישראלים ופציעתם של עוד עשרת אלפים. היא הביאה לפגיעה אסטרטגית במעמד הבינלאומי של ישראל תוך העצמת ארגון טרור אש"ף.

אני מצטערת אם מישהו באמת ובתמים מרגיש פגוע מהפוסט ששיתפתי. אבל אינני טומנת את ראשי בחול גם לא הפעם. אני מבינה כי אלדד יניב, שאתמול השווה את הפוסט לכרוז של הנאצים נגד היהודים בשנת 1933 אינו תמים. הוא מבקש באמצעות דמוניזציה שלי לדרדר את השיח ולחדש את השתקת קולות הימין כחלק ממשא דמוניזציה גדולה יותר שתכליתה תפיסת שלטון בכוח.

רבין שסלח לקצינה צעירה כשנרדמה בכניסה לחדר הישיבות שלו באותו יום באוגוסט 1995 היה בז לדרכו של אלדד יניב.

רבין לא פחד מקולות חופשיים ומנומקים בעלי דעה אחרת ואני הוכחה לכך. מבחינתי, יהיה זה עלבון למורשתו של רבין אם אשתוק או אתכופף לנוכח המתקפה הנוכחית של חבריו של אלדד יניב. על כן, אינני שותקת. אני אמשיך לחקור, לנתח ולהגן על הדרכים לביסוס ביטחונה וחוסנה של מדינת ישראל ללא מורא, כפי שרבין ואנשיו לימדו אותי".

 

צילום מסך: מתוך חשבון הטוויטר של קרולין גליק
לינור בר-אל

לינור בר-אל