אני לא אשכנזי, לא גדלתי בצהלה וכפית של זהב הייתה רק מושג עלום שקראתי בספרים (וברוך השם ותודה להוריי, קראתי הרבה כאלה).

נולדתי לטבריה של שנות השמונים, זו שבורכה בהרבה חום ואהבה, אבל במעט אמצעים והשקעה ממסדית. כן, היה קשה. כן, היה מה שאחרים קוראים לו "קיפוח".

כלל הבסיס לגבי "קיפוח" הוא שאם לא נולדת בצהלה ודומותיה, עם הורים עשירים וכמה נכסים נחמדים – תנאי הפתיחה שלך, בהגדרה, נחותים ואינם שוויוניים.

האפשרות שעמדה בפניי ובפני כל אדם, היא לחכות שמישהו יעשה את העבודה בשבילך או שאתה קם וסולל את הדרך בעצמך – בלי אלימות.

זו לא תחרות, אבל החיים של כולם פה היום, כולל של האתיופים – דבש, זהב ופרפרים שמחים בשדה לעומת טבריה של שנות השמונים.

איפה ההבדל? שאלה מצוינת, שמח ששאלתם. אם, בשוגג – ממש בטעות – הייתי מדבר לא יפה לאדם כלשהו, כל שכן לשוטר – ההורים שלי היו מוציאים אותי להורג בכיכר העיר, אחרי מסע עינויים והשפלה לעיניי כל.

אם, למשל, הייתי מכלה את זעמי בהפגנה אלימה – אמא שלי הייתה מגיעה עד אליי, תופסת אותי מהאוזן הקרובה אליה (בצורה הכי מילולית שקיימת בעולם!) וגוררת אותי לבית. שם כבר הייתי מקבל את השטיפה (תשתוללו עם הדמיון) מאבא שלי. חינוך, אתם יודעים. כמו, למשל – וזה באמת הזוי, ללמד את הילד שלך לקחת אחריות על החיים שלו וללמד אותו לפרוץ את מעגל הקיפוח בדרכים חכמות.

או, לפחות, לא לצאת מהבית כשאתה במעצר בית ולזרוק אבנים על שוטר ומשפחתו, שניסה להפריד בינך לבין אלה שהלכת איתה מכות – כשאתה אמור להיות בכלל במעצר בית. בסיסי, לא?



מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20