בפרשתנו מתואר בפירוט יתר המפגש המתרחש על שפת הבאר של יעקב עם קהילת הרועים. "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן" (בראשית, כ"ט,ב'-ח').

באר יעקב. Raphael
באר יעקב. Raphael

 

המפגש והדיאלוג על יד הבאר מתאר סיטואציה מאד לא ידידותית ומאד לא סימפטית, רוויית אנרגיות שליליות מצד הרועים. הם עונים לשאלות יעקב האורח בקוצר רוח, בחוסר סבלנות ובארוגנטיות. האם כך יאה לקבל אורח זר? האם כבר נשכחה הכנסת האורחים של אברהם ושרה לשלושה אורחים זרים? האם כה מהר נשכחה הכנסת האורח הזר אליעזר, על ידי רבקה במתחם הבאר?

תמיהה גדולה עוד יותר על התנהגות הרועים, היא על כך שכולם באים ביחד, ללא יוצא מן הכלל, לגול האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם. מדוע צריך את כולם ביחד כדי לבצע פעולה כה פשוטה של הסרת האבן מעל פי הבאר? האם זה הכרחי? גם אם נניח שהאבן הייתה כה גדולה, שדרשה המצאות פיזית של כל הרועים על מנת להסירה, הרי אפשר היה להניח מראש אבן כיסוי קטנה יותר על הבאר, שכל אימת שיגיע רועה בודד הוא יוכל לגול האבן, בלי הצורך שכל חבריו הרועים יגיעו תמיד כולם כאחד, באותו זמן. אך בפרשה מסתבר שהרועים קבעו כללי משחק משלהם בכך שהניחו מראש אבן גדולה, שרק כל חברי קהילת הרועים יחד ובנקודת זמן אחת תוכל להסירה. מדוע?

הרש"ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש, 1808-1888), בפרשנות נפלאה, מנתח את הסיטואציה של התרבות הארגונית, הקהילתית והחברתית בקהילת הרועים: "באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר".

מחקרים (Norris et al., 2008, Leykin D.et al. 2013) מלמדים כי חוסן קהילתי ותרבות קהילתית מאופיינים בפרמטרים הבאים: אמון במנהיגות, יעילות ופעילות קולקטיבית של "כולנו רקמה אנושית אחת", קשר, השתייכות ומחויבות לקהילה, מוכנות לסייע. יכולת של קהילה לשיתוף פעולה פנימי וחיצוני מתבטאת ב יכולת לסיוע הדדי – "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם", בקשרים ובתקשורת בין חברי הקהילה, באמון החברתי וביחסים הטובים בין החברים. דומה שקהילת הרועים בפרשתנו, איננה עונה על הפרמטרים המאפיינים את החוסן הקהילתי .

קהילת הרועים בפרשתנו סובלת כנראה מפתולוגיה קהילתית המאופיינת בחוסר אמון, ניכור, ותחרותיות בין חבריה. היא מאופיינת בתסמונת ד.נ.א חברתי אנושי פגום של אינדיבידואליזם, הדוניזם, בעיות אגו, חוסר פרגון, מתחים בין אישיים, העדר  ערבות הדדית וסולידריות בין חבריה וחוסן קהילתי ירוד. לא פלא שהרועים מאד לא נעימים, בלשון המעטה, במפגשם עם יעקב האורח הזר. הם לא נוהגים בו מידה ראויה של הכנסת אורחים. הרועים נעדרים תודעת שירות כלפי אדם זר הנקלע למקום חדש וזקוק למידע מאד בסיסי להמשך דרכו. כך הם נוהגים בקוצר רוח ובחוסר סובלנות וסבלנות בדיאלוג הלאקוני עם יעקב. הם עונים כלאחר יד ורק כדי לצאת לידי חובה לשאלותיו של יעקב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם".

עוזי ברעם, לשעבר ח"כ ושר ממפלגת 'העבודה', כתב במאמר ב'הארץ' תחת הכותרת "גם לחילונים דרושה עמונה" (30.11.16): "אחותי דרורה נפטרה לפני שבוע ממחלה שהסתבכה. היא הייתה אחות צעירה שחזרה בתשובה וקבעה את מושבה בבית אל… כאשר הבאנו את דרורה למנוחת עולמים בבית העלמין המקומי, התבוננתי בקהל שהתכנס במבואה הרחבה. בשעה שספדתי לה הביטו בי תושבי בית אל בעיניים טובות, כעל אורח שאינו נוטה ללון, שמדבר על חברתם ליישוב. הם נראו גאים בדיאלוג שנוצר בינינו… בישיבת שבעה יש ממד מפויס שמשפיע על האינטראקציה בין הבאים לבין היושבים… יותר מכל התרשמתי מהשלווה שהם עוטים. לא שלוות ניצחון, אלא שלווה של אמונה בדרך. הנשים הן מופת לעזרה הדדית ולנתינה… ראיתי אותם מקרוב והסתכלתי בכוחם האנושי והחברתי… אודה ולא אבוש: האינטראקציה הישירה עם חבריה של אחותי הותירה בי חותם". הנה לנו סוג של חווית מפגש חיובי בין אנשים שבמימד מסוים "זרים" זה לזה, ולמרות "הזרות" האידאולוגית וההשקפתית, מתקיים מרחב ראוי של הכנסת אורחים, על יד "באר השבעה" של בית אל, כפי שברעם מיטיב לתארו.

הרב פרופ' יונתן זקס, בפרשנותו לפרשת "ויצא", מתאר את היהדות כדת של אהבה – "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבתם את הגר" (ויקרא, י"ח, דברים, י', י"ט) – וכך הוא כותב: "חכמי תורת המשחקים קוראים לזה: 'אלטרואיזם הדדי' – נהג באחרים כפי שאתה רוצה שינהגו בך, או בניסוחו של הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. זוהי האסטרטגיה הטובה ביותר להישרדותה של כל קבוצה וקהילה. אבל היהדות היא גם דת של צדק ומוסר. אלברט איינשטיין דיבר על 'האהבה הכמעט קנאית לצדק'. אהבה אינה מספיקה. אי אפשר לבנות משפחה, ועל אחת כמה וכמה חברה, על אהבה לבדה. נדרש גם צדק".

קהילת הרועים בפרשתנו כנראה נעדרת אהבה בין חבריה, אך גם נעדרת תשתית של צדק ואלטרואיזם הדדי. היא מייצרת לעצמה כללי משחק כדוגמת הנחת האבן הכבדה על  פי הבאר, זאת על מנת לשרוד. לא פלא שכך קהילת הרועים "קולטת" את יעקב הזר והאחר. קהילה כזאת, יש צורך לשקם ולבנות מהשורש, ממצב של "אורבות קהילתית" בה אחד אורב לשני, למצב של "ערבות קהילתית" בה אחד ערב לשני.

בקהילת הרועים, ואחר כך בקהילת לבן הארמי, יעקב, העובד הזר, אינו נקלט כפי שמצופה היה. תורתנו הקדושה מזכירה ב-36 מקומות את החובה היהודית כיצד לנהוג "בגר ותושב" שבקרבנו. הזיכרון הקולקטיבי היסטורי של העם היהודי יודע לספר לנו כיצד נהגו בנו בני המקום בגלויות השונות והתייחסו אלינו, כפי שהגדיר זאת יהודה לייב פינסקר (1821-1891), ממנהיגי הציונות, בספרו 'אוטואמנציפציה': "היהודים בגולה בעיני הגויים הם כמו המתים בארץ החיים". ברוך ה' אנו חיים כיום במדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית. מוטלת עלינו החובה הקדושה לנהוג כראוי בגר ותושב שבקרבנו, בעובד הזר ומהגר העבודה שבקרבנו.

הבאר בפרשתנו קוראת לקהילת הרועים, וגם לנו, לנהוג בערבות הדדית ולא באורבות הדדית ולאמץ את שירה של רחל המשוררת (1890-1931): "בטרם אתא הליל – בואו  בואו הכל. מאמץ מאוחד עקשני וער, של אלף זרועות. האומנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר".

שבת שלום ומבורך.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל מלב"ב למען חולי האלצהיימר ומשפחותיהם. לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב-יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות