ברוך רפפורט מעולם לא חלם לעסוק בדיפלומטיה. כל שכן, לנהל עסקים חובקי עולם במדינה במרכז אמריקה. קל וחומר, בגיל 29. אבל החיים, קצת כמו הקלישאה, היו חזקים ומפתיעים יותר מכל התכניות שייעד לעצמו או למדינת ישראל.

רפפורט נולד וגדל בירושלים, בן למשפחה חרדית שעלתה לישראל מבריטניה. בגיל 21 החליט לעבור לארה"ב, לטובת לימודים בישיבה חרדית במיאמי. הקים משפחה והתפרנס בעיקר מהוראה.

"באחד הימים פנה אליי קרוב משפחה וביקש את עזרתי בעסקה לא מוצלחת שהיה מעורב בה בניקרגואה". רפפורט מספר. העסקה, כך מסתבר, כללה השקעה במכרה זהב במדינה הענייה עם עתודות זהב מהגדולות בעולם.

בגיל 27, רפפורט נוחת לראשונה בניקרגואה מבלי להבין דבר וחצי דבר בעסקי הכרייה או בעסקים בכלל, אבל עם חושים מחודדים ורצון לעזור לקרוב המשפחה להיחלץ מהמצוקה העסקית אליה נקלע.

בשלב ראשון, הוא פותח משרד מקומי על תקן של לשכת הסחר ישראל – ניקרגואה, במטרה ליצור נקודת מפגש לניהול מסחר בינלאומי ולבסס פלטפורמה עסקית להמשך הדרך. החוצפה המפורסמת שלנו מאפשרת לו להאמין שזה יהיה כרטיס הכניסה שלו. בשלב שני, הוא מתחיל ללמוד את התחום לעומק ומבין שכדי לבסס רווחיות, הוא חייב לייעל את שיטות העבודה ולהקים מפעל רציני.

אלא שהקמה של מפעל על ידי תושב זר (רפפורט מחזיק בשלושה דרכונים: ישראלי, בריטי ואמריקאי) היא לא עניין של מה בכך. יתרה מכך, כשהוא מתחיל להפנים את כללי המשחק במדינה, הוא נחשף גם לאווירה האנטי-ישראלית, בלשון המעטה, הנושבת ממסדרונות השלטון.

ההיסטוריה הפוליטית המודרנית של ניקרגואה רצופה במהפכות, מלחמות אזרחים ושנאה יוקדת לישראל. די לציין את שערוריית 'איראנגייט', כדי להבין את עומק התהום הפוליטית שנפערה בין ישראל לניקרגואה לאורך השנים: באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, מכרה ארצות הברית נשק למשטר האייתולות באיראן בעסקה סיבובית בתיווך ישראלי, כסף ששימש למימון המורדים במשטר הסנדיניסטי (שמאל קומוניסטי) של הנשיא דניאל אורטגה בניקרגואה.

מנגד, אורטגה פיתח חיבה מיוחדת לאיראן ולפלסטינים ולא פספס שום הזדמנות להאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות ברצועת עזה. ואם לא די בכך, אזי היחסים הדיפלומטיים – המתוחים ממילא בין שתי המדינות – הגיעו לקיצם ביוני 2010, עם השתלטות שייטת 13 על המשט הטורקי לרצועת עזה. אלא שכאן חלה תפנית לא צפויה בעלילה.

בעשור האחרון החלה הכנסייה האוונגליסטית (נוצרים אוהדי ישראל) לעשות נפשות בקרב אזרחי ניקרגואה בהובלת הפסטור אוסקר קובאס, איש עסקים אמיד, שהנושא הישראלי-יהודי בוער בו.

במסגרת הקשרים העסקיים שרפפורט טווה במדינה, הוא נפגש גם עם קובאס ולמד ממנו על הפעילות העניפה שלו למען ישראל. למעשה, בשנים האחרונות הצליחה הכנסייה האוונגליסטית לגייס לשורותיה כ-55% מאזרחי המדינה – למעלה מ-3 מיליון נוצרים שמתפללים על בסיס יומי לשלום ירושלים ולשלומם של חיילי צה"ל.  זאת ועוד, ביום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל, כ-100 אלף בני אדם (!) לקחו חלק באירוע שארגנה הכנסיה האוונגליסטית למען ישראל ושרו יחדיו בקולי קולות את 'התקוה'.

"מעולם לא תכננתי לעסוק בדיפלומטיה", מודה רפפורט, "אבל היה קשה להתעלם מהאהדה לישראל בקרב האזרחים, שיצרה סתירה פנימית. מחד, יש נשיא שעוין את ישראל ומצהיר בגלוי על התמיכה שלו בעם הפלסטיני. מאידך, בסיס התמיכה הרחב שלו הוא בני המעמד הנמוך. ואלו הצטרפו לכנסייה האוונגליסטית אוהדת ישראל ואימצו את הפסוק 'ואברכה מברכיך ומקללך אאר'. אי אפשר היה להתעלם מזה".

ככל שחלפו החודשים, הקשרים העסקיים בין רפפורט לקובאס הפכו חמים ואישיים יותר. הם עשו עסקים ביחד והצליחו מאוד. כעת הגיעה העת לדבר גם על חימום היחסים בין שתי המדינות.

בתחילת 2016, רפפורט פונה למשרד החוץ ומקבל אישןר להזמין את קובאס לביקור בישראל לפגישה עם סגנית שר החוץ, הגברת ציפי חוטובלי. האור הירוק לחידוש היחסים ניתן ניתן ושליח מטעמה טס לניקרגואה לפגישה עם הנשיא וסיכום הפרטים. מדינת ישראל, מצידה, מציעה לנשיא אורטגה עזרה בטכנולוגיות חקלאיות וזה נעתר.

במרץ 2017, ראש הממשלה בנימין נתניהו מודיע על חידוש היחסים, אולם הנושא לא מתקדם כמתוכנן ורפפורט שוב נקרא לדגל. כשרפפורט וקובאס מתייצבים שוב בלשכתו של הנשיא אוטגה ומבקשים ממנו להאיץ את הפעילות הדיפלומטית ולמנות שגריר, הוא מפתיע ובוחר בקובאס לתפקיד.

בחודש מאי 2019, הגיש אוסקר קובאס את כתב האמנה שלו כשגריר ניקרגואה בישראל לנשיא ראובן ריבלין. "תודה רבה כבוד הנשיא", אמר קובאס באותו מעמד, "אני מרגיש שברגעים אלו המילים שלך מגיעות מהלב. המדינה שלכם קטנה מבחינה גיאוגרפית אבל אחת החשובות ביותר בעולם. אנחנו זוכרים את השואה, אחד המצבים הקשים ביותר שחוויתם כעם, אבל נבניתם ממנו והמשכתם הלאה".

"כשהתחלתי לעשות עסקים במדינות העניות של מרכז אמריקה וראיתי מחד את ממדי העוני והאומללות ומאידך את דגלי ישראל מתנופפים בכל קרן רחוב התחדדה בי ההכרה שמלבד הפוטנציאל העסקי שטמון במדינות מתפתחות, ישנו מימד נוסף שכיהודי וכישראלי אסור לי להתעלם ממנו והוא החובה  המוסרית והחברתית להחזיר טובה לתושבי המקום המדהימים שאוהבים כ"כ את מדינת ישראל", מסביר רפפורט בדיפלומטיות שוטפת.

רפפורט גם לא שוכח להודות לכל מי שסייעו בדרך. "לאורך כל הדרך, צוות מטעם משרד החוץ ובפרט הסמנכ"ל מודי אפרים, סייע לצדי ועשה עבודה מקצועית בכל מה שקשור לחידוש היחסים. וכמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר. הוא כבש בשנים האחרונות מאות מיליוני לבבות בדרום אמריקה, מה שאפשר לי לפתוח דלתות בקלות רבה יותר ולקחת חלק פעיל בהסברה למען מדינת ישראל".

אורן רפאל

אורן רפאל