3:43 24/11/2017
דף הבית > מורשת > פרשת שלח: המרגלים והעם מתיישבים על ספת הפסיכולוג

פרשת שלח: המרגלים והעם מתיישבים על ספת הפסיכולוג

"המרגלים נתונים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית נפשית ואמונית כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל"

פרשת שלח עוסקת באירוע דרמטי ומכונן של חטא המרגלים.
במערכת טיפולית מקיימים תהליך טיפולי על פי המודל והפרוטוקול הטיפולי המוכר במקצועות הטיפוליים, כגון: רפואה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית.

חטא המרגלים. ציור: אהובה קליין
חטא המרגלים. ציור: אהובה קליין

 

אבקש לבחון ולנתח את מקרה המרגלים בפרשתנו, על פי המודל הטיפולי שכולל השלבים הבאים:
אנמנזה – הסיפור והעובדות והפרטים הקטנים שמספר המטופל למטפל.
דיאגנוזה – האבחון שנגזר מניתוח המידע ועל סמך תוצאות הבדיקות שבידי המטפל.
פרוגנוזה – התוצאה וההתנהגות העתידיות הצפויות ומשמעויותיהן.
אינטרבנציה – ההתערבות-הטיפול והריפוי הנדרש.

 

שלב האנמנזה – הכיצד?

12 המרגלים נשיאי השבטים מקבלים ממשה כתב מינוי והגדרת משימה ברורים ומדויקים: "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב… ומה הארץ… הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין" (י"ג, י"ח – כ').

משה מגדיר להם משימה של יחידת איסוף מודיעין, להביא עובדות בלבד.
המרגלים חוזרים כעבור 40 יום והם מביאים תמונת מצב של הארץ אותה ראו. אך הם חורגים מכתב המינוי ומהיותם יחידת איסוף מודיעין.
המרגלים מביאים גם ניתוח ופרשנות מנקודת ראותם ומדווחים כיחידת מחקר מודיעין ולא כיחידת איסוף.
"אפס כי עז העם היושב בארץ… ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם… ויאמרו איש אל אחיו, ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (יג',כח' -לג').

בסיפורם של המרגלים יש 2 מוקדים משמעותיים. האחד – השימוש במילה אחת ומשמעותית –"אפס". השני – תסמונת החגב.

המוקד הראשון – "אפס", הוא שימוש במילה אחת, שמשנה את כל התמונה ומייצרת דינמיקה שלילית לא בריאה. עד כמה מוכרים לנו בחיינו מקרים, שמילה אחת שינתה את הכול, לטובה וגם לרע.

רבי יצחק עראמה (מחכמי ספרד בדור הגירוש) בספרו 'עקידת יצחק' (שער שבעים ושבעה), מסביר כיצד מילה פרשנית וסובייקטיבית אחת מעבר לעובדות היבשות, עלולה להשפיע ולשנות את כל התמונה:
"הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים ולזאת הסיבה חטאו מאד… משל לאדם האומר לשלוחו בוא נא אל בית התגר והראה לי שם טלית… והסתכל בטוב צמרה ופשתה באורכה וברוחבה ובמראיתה ומחירה והשב לי דבר, כי חפץ אני לקנותה".
אותו שליח בוחן ובודק את הטלית ואומר: "ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי… אבל מחירה גדול, שהוא אלף זהובים". הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ, וזה במה שהטעים דבריו במילה "אבל". כמו התוספת של המילה אבל, אצל השליח בבית התגר, כך המרגלים בתוספת המילה הסובייקטיבית – "אפס".

המוקד השני – תסמונת החגב. המרגלים תפסו את עצמם "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".
מילא המרגלים רואים את עצמם כחגבים, אבל כיצד הם יודעים שהם נראים כחגבים בעיני יושבי הארץ?

 

שלב הדיאגנוזה – הכיצד?

הממצאים באנמנזה, הדיווח והרשמים של המרגלים למשה ואחר כך לעם, מצביעים על 10 מרגלים, הנתונים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית נפשית ואמונית כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל.
הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלהם בשפל המדרגה: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".
החוסן האמוני שלהם בקב"ה, במשה המנהיג ובארץ ישראל, אף הוא בשפל המדרגה.
הם משדרים תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. היאוש, הדיכאון והחידלון אוחז בם "אפס".

הם מדביקים במצבם הנפשי גם את כל בני ישראל "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. דומה שהם סובלים מדיסאסוציאציה – בניתוק מחויה רגשית של ביקור בארץ היעוד המובטחת: "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה".
הם סובלים מהעדר שליטה עצמית ומעצימים את הפחד מפני הפחד, ממש כדברי הנשיא האמריקאי רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו".

עד כמה בולט הפער בין עשרת המרגלים, לבין שני המרגלים האחרים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שני אלו גם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני שונה לחלוטין. הם מתבטאים: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה… טובה הארץ מאד מאד".

את שלב הדיאגנוזה מגדירים במערכות הטיפול בימינו בעיקר בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה על פי ה-DSM Diagnostic and Statistical Manual of Mental) Disorders) – מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, הוא ספר האבחנות, שמטרתו לאבחן ולסווג את הפרעות הנפש על פי תסמיניהן. את הספר מוציאה לאור האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

האם על פי הדיאגנוזה של ה-DSM, מסוגלים ראשי העם המרגלים להנהיג את העם מעבדות לחירות, לכניסה לארץ ישראל, לבנות ולהיבנות בה?

 

שלב הפרוגנוזה – הכיצד?

פרשתנו מציגה פרוגנוזה טוטלית, קשה ועגומה מאד בהתחלה: "ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכול האותות אשר עשיתי בקירבו. אכנו בדבר".
אך משה,סנגורם של בני ישראל, מתדיין עם הקב"ה ומבקש להקל בעונש, באמתלה של מה יאמרו הגויים. משה מבקש: "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך".
הקב"ה מתרצה ומקל בעונש: "ויאמר ה' סלחתי כדברך".
אך פטור בלא כלום אי אפשר, ובעיסקת הטיעון בין משה לקב"ה, נגזר עונשם של דור המדבר: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם, מבן עשרים שנה ומעלה, אשר הלינותם עליי… ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה…עד תום פגריכם במדבר".

הפרוגנוזה מאד לא קלה, הן לדור המדבר בני הארבעים ומעלה, הן לבני העשרים ומטה והן לאלו שיוולדו במהלך ארבעים השנה במדבר.
אבל, מסתבר בהמשך הפרשה שהפרוגנוזה איננה חידלון טוטלי, אלא בסופה היא מסמנת תקווה, של המשך קיומו של עם ישראל וכניסתו לארץ המובטחת.

השאלה הנשאלת היא כיצד עוברים לשלב הפרקטיקה של האינטרבנציה – ההתערבות והטיפול, לאור האבחון הקשה?

 

ובכן, שלב האינטרבנציה – הכיצד?

כאן מציגה לנו פרשתנו את הפרקטיקה בתכנית הריפוי, הטיפול והשיקום לבניית החוסן הלאומי, האמוני והנפשי של עם ישראל.
לצלוח בשלום את תקופת העונש של 40 שנה במדבר ובניית בנין הכוח של התשתיות הנדרשות לכניסת בני העשרים ומטה ואלו שיוולדו בהמשך, לכניסה ראויה לארץ ובניית העצמאות והאחריות של בני חורין, המאמינים בקב"ה ובתורתו, אך גם מאמינים בעצמם שהם מסוגלים לקחת את גורלם בידם ולחולל שינוי פרואקטיבי לטובה.

האינטרבנציה של תכנית ההתערבות הטיפולית מפורטת בסוף הפרשה, שהכותרת המתאימה לה היא: "מתן חכות ולא דגים".
או במילים אחרות: הקניית כלים, מיומניות, טכניקות באימון ותרגול של שליטה עצמית, העלאת הדימוי העצמי, הביטחון ותחושת הערך העצמי של משמעות ויעוד.

פרשתנו מציגה לנו בסופה את הפרקטיקה הטיפולית, בדמות שלוש מצוות שניתנו לבני ישראל: הנסכים, החלה והציצית.
מה הקשר של שלוש מצוות אלו לפרשתנו ולחטא המרגלים?
מה יש בהן כדי לטפל, לרפא ולשקם את הטראומה המדברית, לקראת הכניסה לארץ?

ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות גור, 1847-1905) מתייחס לכך בפרשנותו המאלפת לפשר שלוש המצוות הללו:
"הנסכים שמעלה אדם לה' מכרמו ומשדותיו, אמורים להחליף את הבאר הניסית.
החלה שמפריש האדם מלחמו שהוא מוציא מן הארץ, אמורה להחליף את המן.
והטלית (הציצית) שבה הוא מתעטף אמורה להחליף את ענני הכבוד המעטפים אותו, אבל בדרך ניסית".

הפרקטיקה הטיפולית לריפוי ושיקום הטראומה, לבניית החוסן האמוני, הנפשי והלאומי, היא במתן חכות ולא דגים.
בהתנסות יום-יומית, בלקיחת אחריות, בהפשלת שרוולים, בהתמודדות מתמדת במציאות החיים האמיתיים, שהרי כבר לימדנו בעל ספר החינוך (חכם בלתי נודע במאה ה-13) ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
הפרקטיקה של קיום שלוש מצוות אלו, היא קו פרשת המים, ממצב של פינוק ותלות לעבר מצב של אחריות אישית. ממצב של תלות בניסים למצב שאדם לוקח את גורלו בידו.

אלו הם מנגנוני ההגנה והזיכרון לשמירה והגנה על ייחודיותנו, לחיזוק ביטחוננו, דימוינו תקוותנו, חוסננו ואמונתנו.
למנוע ייאוש, חדלון ורפיסות של תסמונת החגב.

פרשתנו היא שיעור מאלף המדגים לנו יישום של מודל טיפולי באירוע הדרמטי של החטא, עונשו ושיקומם של המרגלים, ראשי העם, והיכולת לחולל שינוי, להפוך את הקושי להזדמנות ואת הלימון ללימונדה.

שבת שלום ומבורך.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו. בשנת 2008 נבחר ד"ר זאב פרידמן כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. ד"ר פרידמן בוגר תואר ראשון במינהל חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; תואר מוסמך (M.S.W) בעבודה סוציאלית, מינהל ותכנון חברתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן. תואר שלישי Ph.D במדעי החברה, באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפיתוח מודל תיאורטי ויישומי של הגורמים המקדמים והמעכבים תהליך יישומו של מיזוג ארגוני במגזר הציבורי בכלל ובשירותים החברתיים בפרט.
לתגובות

אולי יעניין אותך גם

הדלקת נרות שבת. צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

זמני כניסת ויציאת השבת פרשת "ויצא"

זמני כניסת ויציאת שבת פרשת ויצא, ז' בכסלו תשע"ח, 24-25.11.2017 למניינם