חברות וחברים,
אף פעם לא שמעתי על אדמה שנעלבת.
על אדמה שמצטערת על אופן השימוש בה..
אדמה היא אדמה.
נכון שיש בה מינרלים וכדו’, אולם לא ניכר בה שום ‘כח חיים’ כמו בצומח ובחי, אפילו לא כמו ברוח ובמים..
אדמה היא גוונים של דממה.
ערמה של דומם.
כלי בידנו לכל אשר נחפוץ.

השבת, אנו נחבר את פרשות ‘בהר’ ובחוקותי’ ונקרא את שתיהן יחד.
ובשתי הפרשות מצוין שיש להתנהג עם אדמת ארץ ישראל באופן קצת שונה, מאשר מה שראיתם במצרים..

פה, האדמה נחה כל שבע שנים.
פה, האדמה מעוניינת ומצפה שאנשיה יתנהגו באופן מוסרי.
כן כן, היא מפנקת, כשישראל מחוברים לעצמם, לנשמתם.
ועוצרת את עצמה כאשר הם לא.

לא מוזר לכם? יש פה האנשה מאוד משמעותית.. מדי אפילו..
הייתי חושב שזה סוג של משל,
כמו בשירים-
הסבון בוכה מאוד,
והרוח שקוראת בשמו של נתן..
משו פיוטי, פואטי..
אולם זה לא כך.
כך למשל בסוף הפרשה, אלוקים אומר שכאשר ישובו ישראל לארצם לאחר גלות,
זה יהיה בגלל הקשר שלי עם אבותם, ועם ארצם.
‘והארץ אזכור’.

נשמע לי מוזר. מה יש ‘לזכור את הארץ’?
את פיסת האדמה? את הסלעים והבזלת?

אבל רגע.
את החיבור של ‘גופנפש’ אנו מכירים.
הרעיון העמוק שמאחוריו, הוא כמובן, שלא ניתן [ולא כדאי] לנתק בין מערכת הרצונות, הרגשות והמחשבות, ובין מערכת הגוף.
האדם הוא שלם- הוא ‘אחד’ במובן של ‘מאוחד’. לא מפוצל.

ושמא כך גם פה.
מערכת ‘אדם- אדמה’ = ‘גופנפש’-
‘הגוף’ הוא האדמה, ו’הנפש’- היא האדם. אנחנו.

לא סתם חלוצי עמנו [עד היום], מסרו את כל כולם ‘להפריח השממה’.
ארץ זהו דבר שמחובר לאדם היושב עליה. גם אם עדיין הוא נמצא מחוץ לארץ.
וכפי שכתב אהוד מנור:
‘גם אם אדמתי בוערת- אין לי ארץ אחרת’.

האמת צריכה להאמר. בעקבות המסעות שלנו בארצות נכר, בהן לא חווינו חיבור לארץ בה גרנו, ‘החוש החי’ הזה- קצת ירד. כיון שנאלצנו להתעסק בהשרדות..
אולם בפנים, ישנה סינרגיה מהותית ביננו.
וכאן זה בית
וכאן זה לב.

שבת אדם- אדמה שלום.
אסף אולשיצקי

אלדר ממן

אסף אולשיצקי


רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.