No Tag To Print

פרס אוסקר לסרט המודר ביותר | דעה

ההגדרות החדשות לפרס הסרט המצטיין בעולם הקולנוע, יפגעו דווקא באותם האנשים שבהם הן באו לתמוך

בכל פעם שבעלי הבריטי חולף על פני מסך טלוויזיה וקולט לרגע שחקן שחור, הוא פולט אוטומטית בבוז את המשפט שרכש אי שם בשנות ה-70 של המאה הקודמת: "הכושי ההכרחי"…
ציינתי זאת, כי מסתבר שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע קבעה שקבלת פרס האוסקר על הסרט הטוב, תותנה בכמה קריטריונים שאינם רלוונטיים לאיכות קולנועית. כך על פי "כאן תרבות": "…שאחד מהשחקנים הראשיים או שחקן משנה בולט יהיה מקבוצה אתנית שאינה מיוצגת מספיק על המסך", בכללם נמצאים אנשים בעלי מוצא אתני שונה, נשים (כי ידוע שעד אף אחד לא רצה לשכור כוכבניות לסרט שלו…), בעלי מוגבלויות פיזיות ושכליות, ואולי הקריטריון המוזר ביותר – שחקנים בעלי נטייה מינית, שאין לה שום נראות ממשית על המסך (מי היה מנחש שג'ון ווין העדיף גברים במיטתו?).
דווקא משום שפרסי אוסקר מעניינים אותי אפילו פחות מהיציאה האחרונה של מי שהיה עד לא מזמן סגן רמטכ"ל, זו הזדמנות מצוינת להצביע על תופעת ההעלמות שלא תיאמן של ההיגיון הבסיסי, במובן של קשר בין פעולה – לתוצאה.
אפשר להבין את הרצון להעניק יותר שוויון בהזדמנויות, לאנשים שדעות קדומות של מלהקים גורמות להם להתעלם מכישרונם. אלא, שתעשיית הסרטים היא שוק תחרותי עד מאוד, ושם – מי שמפספס כישרון אמיתי – יפסיד אותו למתחרים. כך שפה לא מדובר בשוויון הזדמנויות אלא במה שהפוך ממנו באופן סימטרי – שוויון תוצאות. שהרי, משמעות המילה "פרס" – או שהיא רלוונטית לתחום בו הוא ניתן, או שהיא חסרת כל משמעות, ממש כשם ש"יום תעודת הצטיינות לכל ילד" בבית הספר של בארט סמפסון, לא מעניקה לאף ילד את תחושת הערך שתעודת הערכה אמיתית מעניקה. היא רק נוטלת מהילדים המצטיינים את הערך האמיתי המגיע להם. כך גם פרס עבור יצירה – על פי קריטריונים שלא קשורים לאיכותה – הוא חסר ערך, פשוטו כמשמעו. סרטים שפרס כזה יעודד, לא יחתרו לעלילה מרתקת, לבניית גיבורים גדולים מהחיים שעושים דברים גדולים מהחיים. המנצח יהיה סרט של אפוס ססיל דה-מילי רב משתתפים – עם סצנות מרהיבות של מירוץ בין כיסאות גלגלים של נכים מוגבלים שכלית, לבין שבט של שפחות לסביות שחורות אומללות שאולצו להלחם ע"י גבר מערבי לבן אחד מרושע, מצחקק במבטא בריטי תוך ליטוף חתול איראני-תאילנדי מאותגר מלנין…
ייתכן אולי, שכל ההקרבה הזו משתלמת ולו בשל הרצון הטוב להביא לכך שכל מודר יהיה כוכב. אלא שסרט שאינו חותר לענג קהל, אלא לליהוק על פי כת הפוליטיקלי קורקט – המודרים לא יהפכו כוכבים, אלא הקהל ברובו, למעט חובבי ז'אנר הפריק שואו – יהיה זה שידיר ממנו את רגליו. ואז, רק טבעי יהיה להכריח אנשים לצפות בסרטים בשיטת לודוביקו של 'התפוז המכני', שהרי לכל אחד מגיע להיות כוכב נערץ, למה רק לבעלי היופי, הכישרון והכריזמה?
במאמץ להביא את האנושות לשוויון תוצאות, נשכח פרט אחד: הקשר ההכרחי שקיים בין מעשים לתוצאות. שום דבר, אפילו לא כוונות טובות (ואני בספק רב אם היו פה כאלו) – לא ישנה את העובדה שתוצאות נקבעות על פי, ובכן, תולדה של סיבותיהן. ותולדות אינן שוויוניות; אם הפעולה רציונלית ונכונה, יש לה יותר סיכוי להשיג את התוצאה הרצויה. אם, להבדיל, רוצים לקבוע מראש את התוצאה – בלי קשר לתנאים שאמורים לחתור אליה, למשל, סרט שנוצר על פי קריטריונים שלא חותרים להצלחתו, הוא לא יהיה סרט טוב וגם יותר שוויוני, הוא לא יהיה סרט טוב, והשוויון היחיד יושג בכך שכולם יצליחו להיכשל באותה מידה.
הרצון הרחום לגרום לכל אדם באשר הוא לחוש בעל ערך – מביא לביטול כל ערך. כי ערך מפלה תמיד בין מי שלוקח חלק באידאת הערך, לבין מי שלא.
ולערך יש ערך. הוא תמיד משהו רצוי לאחרים, לאלו, שרואים בו ערך. בקולונוע יש ערך לעלילה טובה, לשחקנים בעלי כשרון וכריזמה, לאופן שבו הסרט מעלה, אולי, רעיון. כל אלו מיותרים במירוץ לאוסקר החדש, וכך הפרס מאבד כל ערך, והופך, פשוטו כמשמעו – לחסר כל ערך.
אפילו סרטים שהנושא שלהם הוא בעיית האוכלוסיות ה"מודרות", לא יצליחו. סרט על ילד עם פיגור שכלי, בכיכובו של ילד עם פיגור יכול להיות דוקו נוגע ללב, משכנע ומעורר מחשבה. קולנוע – הוא לא יהיה. מה לעשות, שכדי לעשות קולנוע טוב נחוצים שחקנים שיכולים להבין הוראות במאי? דומה, שאפילו זה כבר לא מובן ל"מתקדמים" באקדמיה לקולנוע.
המירוץ לשוויון תוצאות, הוא ריקון מוחלט מתוכן של המושג "תוצאה". לא ייפלא, איפוא, שה"פמיניזם" הצליח לשכנע נשים, כל אישה באשר היא, שאם אינה זוכה בתמורה לה זוכה מנכ"ל חברה שמקדיש כל רגע ביממה לקריירה – בלי לראות בית, ילדים, משפחה ולא ישן צהרים מאז שסיים את הלימודים – זה רק משום שהחברה בנויה על שנאת נשים מרושעת. איזו עוד סיבה יכולה להיות? נעלם לחלוטין מעיניהן, שההון הגדול שאותו מתאבד שיעי מייצר לחברה, הוא זה שמאפשר לה לשלם לו משכורת עתק. אם מתעלמים מהמאמצים הללו בשם זכותה של כל אישה לשוויון תוצאות – התוצאה לא תהיה חברה שוויונית יותר אלא חברה פושטת רגל יותר…
המאמץ להעניק פרס קולנוע שניתן על פי קריטריונים שאין להם שום קשר לקולנוע – מעיד על כשל בהבנת הקשר בין פעולה לתוצאה, ואז, מה, לדעתם הסיכוי – שהמטרה עצמה תגיע ליעדה?
תשאלו את בעלי הבריטי. חצי יובל מאז שה-BBC חשבו שיהיה נחמד אם יכפו ליהוק שחקנים שחורים בסיטואציות שבהם כמעט לעולם לא רואים אותם במציאות – זה הותיר רושם כל כך צורם – כך שלמרות שלאנגלי הפרטי היו חברים רבים בכל הצבעים והיה עיוור צבעים מוחלט לכל העניין, מתעוררת בו גזענות כלפי מה שנדמה לו כניסיון מאולץ, מצד אלו שבאמת סבורים ששחורים הם כה נחותים עד שצריך לייצג אותם באופן שאינו תואם את מעמדם הממשי בחברה. ככה בדיוק כוונות מביסות את עצמן באידאולוגיה שהחליטה להתעלם מקשר בין סיבות לתולדות. לא רק שהאילוץ לא משכנע ומנציח דעה קדומה, זה גם גוזל מ"מודרים" שהגיעו להצלחתם ללא "אפליה מקלקלת" כפי שהצביע על כך תומס סואל הגדול בספרו "צדק קוסמי" – את הערכה שבאמת מגיעה להם. כיון שאנשים מניחים כמובן מאליו, שהם הגיעו לאן שהגיעו רק כי גזע האדונים חמל עליהם והעניק להם זכות ליהנות מתוצאות שאינן מגיעות להם.

 

גלי בת חורין היא יו"ר 'פורום קפה שפירא'