איתן איצקוביץ' פותח את ליבו ומספר באומץ לב על הטראומה שחווה לפני 14 שנה כשחבריו לכיתה נרצחו בפיגוע בישיבה באיתמר. בפוסט שפרסם בפייסבוק מפרסם איצקוביץ' את ההתמודדות עם הסבל מהפוסט טראומה, ובוחר להלחם, ולחיות, כל פעם מחדש.

קוראים לי איתן ואני יוצא מהארון הפוסט טראומתי.

באדיבות: אתר לזכר אזרחים חללי פעולות האיבה
באדיבות: אתר לזכר אזרחים חללי פעולות האיבה

באדיבות: אתר לזכר אזרחים חללי פעולות האיבה
באדיבות: אתר לזכר אזרחים חללי פעולות האיבה
היום, לפני 31 שנה, נולדתי (ט״ז סיוון תאריך עברי).
לפני 14 שנה הכל נגמר והכל התחיל.
אני סובל 14 שנים מפוסט טראומה post trauma stress disorder :PTSD.
למדתי בישיבת ״חיצים״ באיתמר הייתי בן 17 כיתה י״א.
23:00 בלילה שומע megadeth.
שומעים שיש יריות בחוץ חבר אומר לי: אני שומע יריות,
אמרתי לו: אז מה, תמיד שומעים פה יריות אנחנו ליד שכם.
החבר: לא אבל זה נשמע קרוב.
אני: אז זה פה קרוב אז מה.
אחרי דקה באמת יצאנו שנינו מהפנימייה, לראות.
ראינו מישהו מתקרב בשביל, וראינו נוטבים של כיתת הכוננות, וחילופי אש בינם לבין המחבל. כמה דקות לפני זה, חדר המחבל והרג חבר ליד מגרש הכדורסל, והתקדם לכיוון הפנמייה. בזמן שראינו אותו מתקרב לחדר שלנו, הוא כבר הרג שניים, ופצע אנוש את החבר הכי טוב שלי בזמנו.
רצנו, אני וחבר שלי, לכיוון החדר הפנימי. נשכבנו מתחת למיטות בזמן ששומעים את המחבל נכנס לחדר ומתחיל לרסס לכל מקום. הוא נכנס לחדר שלנו שמעתי את הצעדים. פחדתי אפילו לסובב את הראש שלי. שמעתי איך הוא יוצא, נזכרתי שהטלפון שלי בכיס וניתקתי מהר את הבטריה אפילו בלי לכבות, שמעתי אותו שוב נכנס ושוב יורה.
הרגו אותו מחוץ לחדר כעבור כמה שניות.
וזו רק ההתחלה. כעבור ארבע חודשים שיחה רגילה של חברים, כמובן שיחה די שחורה, מישהו זרק "לפחות מתו ישר ולא סבלו אפילו
קצת" זה מה שידענו שאמרו לנו ולמשפחה. אחד החברים מתנדב במד״א באזור איתמר אמר: "לא מתו ישר, אחד הבחורים גסס עשרים דקות עד שמצאו אותו".
אני לא אשכח את הרגע הזה, ועכשיו הידיים שלי רועדות. פתאום שמעתי את הצרחות שלו, כשאני מתחת למיטה ואני ניזכר, שמתחת למיטה אני אומר לחבר שלי מייד כשהמחבל יצא, מישהו צורח, קרה משהו.
אותן צרחות נדחקו ארבעה חודשים, ומאז כמעט ולא עוזבות אותי אותם רגעים של הרגשת השפן מתחת למיטה, שמתחנן שלא ימצאו אותו.
אותה אכזריות, שפעם ראשונה נחשפתי אליה;
אותו הכאב הגדול שפרץ כשהבנתי מה בעצם קרה;
אותו פחד מוות שכל הזמן חוזר;
ועוד אלפי רגשות, ריחות, צלילים, הבזקים.
הם לא עזבו לא לרגע.
לא כששמחתי שניצלתי;
לא כשטסתי לתקופה לארה״ב;
לא כשהייתי בצבא ולא שהייתי בעבודה;
לא בחתונה;
לא כשנולד הראשון ולא השני, שלישי ורביעי;
לא כשחגגו יום הולדת;
לא כשנכנסה שבת ולא שמגיעים החגים;
לא בארוחות משפחתיות ובטוח לא באירועים;
לא סתם באמבטיה;
לא במיטה לפני השינה וגם לא במיטה שבקושי רב יוצא ממנה;
לא כשאני מחייך ולא כשאני צוחק.
החלק הזה שרואה עולם דרך משקפיים וורודות, מת באותו רגע.

זה להילחם,

להילחם להרכיב את המשקפיים;
להילחם לקום בבוקר, להילחם לישון בלילה.
זה להילחם לצחצח שיניים,
להילחם להלביש את הילדים,
להילחם לצאת מהבית להילחם לקחת אותם למסגרות,
להילחם להחזיר אותם,
להילחם לראות בני אדם ברחוב,
להילחם לעלות לאוטובוס,
להילחם לאכול,
להילחם לאהוב בלי גבול את אישתי והילדים,
להילחם בהתקפי הזעם,
להילחם באלימות שחוויתי,
להילחם בבלבול שאיתי 24/7,
להילחם בזכרונות ובאלה שאבדו,
להילחם בביטוח לאומי,
להילחם בלימודים,
להילחם על החיים.
14 שנה שרוצה קצת נחת, שמייחל לשקט.
לראות את כל הטוב שסובב אותי.
לאהוב.

מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20