3:42 24/11/2017
דף הבית > אקטואליה וחדשות > דעות > "עיר שחוברה לה יחדיו" מרוח וחומר | דעה

"עיר שחוברה לה יחדיו" מרוח וחומר | דעה

שילוב הקודש והחול תובע ממוסדות השלטון וממנהיגיו תשתית מוסרית של משפט, צדקה וצדק חברתי: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"

יום ירושלים הניצב על הגשר בין פסח לשבועות, מעניק נופך מיוחד למשמעות הגאולה, הקוממיות, העצמאות והריבונות של עם ישראל בארצו ובמדינתו. ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, משלבות את הקודש ואת החול, את הרוח ואת החומר.

שלושה מרחבים של שילוב הקודש והחול ושל החומר והרוח בירושלים

המרחב הראשון מתמקד באבניה של ירושלים. הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים: "ושמתי כדכׂד שמשותייך ושערייך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיהו נ"ד,י"ב).

שוטר מג"ב מניף ידיו אל מול נוף חומות העיר ירושלים. צילום: פלאש 90
"ריבונות של עם ישראל בארצו". שוטר מג"ב מניף ידיו אל מול נוף חומות העיר ירושלים. צילום: פלאש 90

 

המדרש דן במילה "כדכׂד", בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: "אמר רבי שמואל בר נחמני, פליגי תרי מלאכי ברקיעא , גבריאל ומיכאל, חד אמר שוהם וחד אמר ישפה, אמר להו הקב״ה, להוי כדין וכדין". לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב"ה ומכריע ביניהם, "כדין וכדין". כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ"ך- "כדכׂד".

בסוגיית אבני ירושלים, אומר המהרש"א, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל. מהות גשמית זאת מיוחסת ליוסף המאופיין בהיותו "המשביר לכל העם", זהו גם תפקידו של משיח בן יוסף, שתפקידו לדאוג לצרכים  החומריים של בניין עם ישראל. לעומת זאת, הישפה, היא אבנו של בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, המסמל את המהות הרוחנית.

המלבי"ם על הפסוק בתהילים (קכ"ב, ג') "כעיר שחוברה לה יחדיו", מפרש שזאת העיר המחברת את הקצוות, המאחדת ומקרבת את הרחוקים. "ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטיים להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלוקית".

הנה זכינו ברוך ה' לחזרת עם ישראל לארצו ולכונן את מדינתו, של עם חופשי בארצו. זכינו באיחודה של ירושלים, כעיר שחוברה לה יחדיו. אך עלינו להחזיק בשתי ידינו את שתי האבנים, השוהם והישפה, ולהבין ששתי האבנים הללו הן הכדכׂד, של שמירת בניין הקוממיות, של עמנו ,של מדינתנו ושל בירתנו לנצח.

הרב גורן תוקע בשופר בכותל. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית
"זכינו באיחודה של ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו". הרב גורן תוקע בשופר בכותל. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

 

המרחב השני מתמקד במשילות המנהיגות בירושלים בבית שני. אירועי חורבן הבית מייצגים את "מצעד האיוולת" של כשל המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם ימים של ערב חורבן הבית. בשלושה סיפורים שמתוארים במסכת גיטין (דף נה'- נו'). בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה מבייש לעיני כל את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו של הגביר. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקׂרבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר תקדים מסוכן, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי. למה? – "מה יגידו מה יאמרו". למה? – מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן, כיצד תשפוט אותנו בעתיד ההיסטוריה ההלכתית והתורנית.

בסיפור החורבן של "תרנגול ותרנגולת", ניצבת המנהיגות התורנית והרוחנית ,בנוקשות מדהימה, איננה מוכנה להפעיל  שיקול דעת של ניהול סיכונים, העלולים לפגוע בחייהם של היהודים. המנהיגות "במצעד האיוולת" אומרת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל שהפך במרוצת השנים לדין, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים ייענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים. לא משנה שהמציאות השתנתה – המנהיגות התורנית ממשיכה בשלה היא מנותקת ונוהגת בנוקשות – "יקוב הדין את ההר". המנהיגות איננה יודעת להבחין בין עיקר לבין טפל, מבחינתה העיקר הוא – "מה יאמרו ומה יגידו".

בסיפור החורבן של "יתד של עגלה", הליגיון הרומאי רוצה להשתמש בעץ ארז לתיקון יתד של עגלה שהתקלקל. אבל מה לעשות שבאותו יום, נועד כבר שימוש לעץ הארז, לקיים המנהג להעמיד 4 מוטות לחתונתם של חתן וכלה. המנהיגות התורנית גם כאן נוקשה ומחליטה לא לשנות ממנהג שהפך לדין ולא לאפשר ללגיון הרומאי להשתמש בעץ הארז. למה? "יקוב הדין את ההר". למה ? "מה יאמרו ומה יגידו".

הלל לכבוד יום ירושלים ממצלמות הכותל
הלל לכבוד יום ירושלים ממצלמות הכותל

 

המשורר הירושלמי יהודה עמיחי כתב: "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב". לעומת זאת, מיוצג "מצעד החוכמה", בסיפורי החורבן על ידי רבן יוחנן בן זכאי, בבקשותיו מהקיסר אספסיינוס, שנוקט בגישה של "להיות חכם ולא תמיד צודק". מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים, בהעדפת "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים רבן יוחנן בין זכאי, מבקש מאספסיינוס הרומאי (גיטין, נ"ו) שלוש בקשות: סיוע רפואי לרבי צדוק החולה, ייסוד מרכז התורה ביבנה וחכמיה, והבקשה להמשך קיום שושלת מנהיגותו של רבן גמליאל.

רבן יוחנן בן זכאי היודע הלכה למעשה כיצד יש לשלב את הקודש והחול ואת הרוח והחומר, מחולל את הפיכת הלימון ללימונדה, את הקושי להזדמנות את המעבר מחורבן לתקומה. במסכת בבא מציעא נאמר: "דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה… שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (דף ל' עמ' ב').

"מצעד האיוולת" של החלטות אסטרטגיות שגויות והרות אסון, נגזרות מפרופיל של מנהיגות שמאופיין בניתוק מהמציאות, בנוקשות, "יקוב הדין את ההר", כשהעיקר הוא "מה יאמרו ומה יגידו". בהעדר גמישות ואחראיות והפחד להחליט החלטות קשות ברגעים קריטיים. המשילות המנהיגותית והחברה האזרחית באותה תקופה, אופיינו בכך "שהיו עמלים בתורה וזהירים במעשרות, מפני מה גלו? – מפני שהיו אוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו" (תוספתא, מנחות הי"ג ), או כפרוש הנצי"ב: "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים".

מרחב שילוב הקודש והחול תובע ממוסדות השלטון וממנהיגיו תשתית מוסרית של משפט, צדקה וצדק חברתי: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיהו, א').

"עיר הצדק". בית המשפט העליון בירושלים. צילום: פלאש 90
"עיר הצדק". בית המשפט העליון בירושלים. צילום: פלאש 90

 

המרחב השלישי מתמקד בעבודת הכהן בהקטרת הקטורת בקודש הקודשים. "וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (ויקרא, ט"ז, א'- י"ג).

אנו לומדים על מחלוקת ידועה בין הפרושים לבין הצדוקים בשאלה כיצד על הכהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים, במחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה: "הצדוקים היו אומרים: הקטורת שהכהן הגדול מקטירה בקודש הקודשים צריך לתקנה מבחוץ, בהיכל… הפרושים היו אומרים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים בכף מלאה קטורת ובמלוא המחתה גחלי אש, ושם הוא נותן את הקטורת על המחתה (יומא א', ה').

לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים ורק אחר כך נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים. ואילו לשיטת הפרושים, הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת, המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.

דומה שמהות המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים שלכאורה הם שונים בחיינו – של חיי הקודש אל מול חיי החול, של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שהם יכולים לשמש רק בשני מרחבי חיים נפרדים? האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת ולדור תחת קורת גג אחת?

הפעם האחרונה בה הונף דגל ישראל בהר הבית, ע"י הצנחנים במסדר הניצחון לאחר המלחמה
"שילוב של קודש וחול". הפעם האחרונה בה הונף דגל ישראל בהר הבית, ע"י הצנחנים במסדר הניצחון לאחר המלחמה

 

הצדוקים גורסים שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים לשמש יחדיו,  ואילו על פי השקפתם של הפרושים (החכמים), קיים מרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה במרחב אחד – במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, אליו נכנס הכהן ביום הכיפורים.

בהשקפת הצדוקים קיימת הפרדה של שני מרחבי החיים שונים ונפרדים, של מרחב החולין "שבין אדם לחברו" ושל מרחב הקודש "שבין אדם למקום". השקפה זאת מובילה לכך שאדם יכול לנהוג במרחבים נפרדים אלו כשני אנשים נפרדים. כמו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד (נובלה של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון שפורסמה ב-1886). הוא יכול במרחב החולין "שבין אדם לחברו", לגנוב, להונות, לרמות, להעלים מס, לקחת שוחד ולרמוס זכויות של עובדים ולהעבידם בתנאי עבדות. ואילו במרחב הקודש "שבין אדם למקום" הוא יקפיד על כל תג ותג ויחמיר בכל החומרות של כשרות ענייני הפסח וכשרות במהלך השנה, קלה כבחמורה.

בהשקפת הפרושים אין הפרדה בין קודש לבין חול. קיים מרחב אחד שבו הקודש והחול משמשים בכפיפה אחת. במרחב זה האדם יקדש חייו בתורה ויטהרם בעבודה. במרחב זה הכול חייב להיות קודש קודשים, שקוף ואמיתי.

שלושה מרחבי השילוב של קודש וחול בירושלים המאוחדת, מעניקים משמעות ל"עיר שחוברה לה יחדיו", המציינת את יובל השנים לשחרורה ואיחודה לנצח ומחברים אותנו לדברי הסופר ש"י עגנון, איש ירושלים: "כשם שהאדם מורכב מחומר ומרוח, כך מעשיו מורכבים מחומר ורוח" ("אורח נוטה ללון").

חג שמח.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו. בשנת 2008 נבחר ד"ר זאב פרידמן כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. ד"ר פרידמן בוגר תואר ראשון במינהל חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; תואר מוסמך (M.S.W) בעבודה סוציאלית, מינהל ותכנון חברתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן. תואר שלישי Ph.D במדעי החברה, באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפיתוח מודל תיאורטי ויישומי של הגורמים המקדמים והמעכבים תהליך יישומו של מיזוג ארגוני במגזר הציבורי בכלל ובשירותים החברתיים בפרט.
לתגובות

אולי יעניין אותך גם

היום-טור

"די להסתה ובאותה הזדמנות צריך לומר גם "די לצביעות""

פעם עוד הייתה ההסתה הזאת עטופה במילים גבוהות - עכשיו נותרה רק הסתה טהורה: "רוצחים בחליפות". אמיר איבגי תוהה לאן נעלמו הקולות שמחו על ההסתה