16:32 23/10/2017
מבזקים
דף הבית > אקטואליה וחדשות > מוסר? לנצח את הטרור זה שיא המוסר!

מוסר? לנצח את הטרור זה שיא המוסר!

המאבק שמתנהל סביב סוגיית חיסול המחבל בחברון הוא מאבק על דמותה ואופיה של החברה הישראלית. אחרי שנים ארוכות שאנו מנסים להילחם בטרור הפלשתיני בכפפות של משי נראה שלציבור הישראלי נמאס.

חיילי צה"ל אחרי עוד פיגוע. (Gershon Elinson/FLASH90)
חיילי צה"ל אחרי עוד פיגוע. (Gershon Elinson/FLASH90)

כל מי שער לשיח הציבורי סביב חיסול המחבל בחברון בוודאי שם לב שהעניין יצא מכל פרופורציה אפשרית וכבר מזמן לא מדובר על השאלה האם ירי במחבל מנוטרל הוא מעשה סביר או לא.

למעשה, מבין שלל הסוגיות בשיח הציבורי נראה שזו הצליחה להביא את סף הרתיחה לשיא חדש, כזה שיהיה קשה אפילו לשיח הישראלי לשבור בקלות. הסיפור כאן הוא מאבק על פניה של החברה הישראלית מחד, ומאבקי שליטה מאידך.

אני לא מחדש לאף אחד כשאני אומר שהחברה הישראלית מחולקת באופן כמעט אבסורדי למחנה השמאל ומחנה הימין ושהמחנות האלו נאבקים בכל נושא שרק אפשר ובכל כלי שרק ניתן לשער. אבל נדמה שהפעם קרה דבר שטרם קרה וצה"ל, לב ליבו של מה שנותר מהקונצנזוס הישראלי מהווה מקור למחלוקת.

את התשתיות הרשמיות של מדינת ישראל הקימה למעשה קבוצה מפלגתית מסוימת. הפוליטיקאים שלה הרכיבו את הממשלה הראשונה והיוו רוב מוחלט בכנסת, את מערכת המשפט הרכיבו המשפטנים שלה, את מערכות התקשורת יצרו העיתונאים שלה, את ההוויה התרבותית בנו אנשי הרוח והתרבות שלה ואת הצבא בנו על יסוד הכוח הצבאי שלה.

מבלי להיכנס לשאלות לגבי תרומתם של החלקים האחרים בחברה הציונית, לא יהיה טעם להתכחש לעובדה שתנועת העבודה ההיסטורית בנתה את הגוף שנקרא מדינת ישראל.

אבל לא רק את הגוף היא בנתה, אלא גם את נפשה של המדינה. וכפי שקורה מטבעו של האדם כאשר קבוצה מסוימת בונה את הכל, או לפחות מרגישה שהיא בונה את הכל, אז גם אנשיה מאיישים את כל המשרות בכל התחומים.

כך קרה שעד למהפך ההיסטורי של בגין ב-1977 למצוא מזרחים, רוויזיוניסטים או בעצם כל מי שאיננו סוציאליסט שעלה מאירופה היה כמעט בלתי אפשרי. אם נרצה להשתמש במונחים בני ימינו נאמר שעד 77' השמאל החזיק לא רק ברוב בכנסת, אלא בכל אחד ואחד ממוקדי השלטון הן באיוש המשרות והן בקביעת המדיניות.

היסודות עליהם נבנתה רוח צה"ל

מבלי לשעמם אתכם בנבכי ההיסטוריה המוכרים היטב נסכם שהשינויים שחלו לאורך השנים בחברה הישראלית הובילו אותנו למצב בו אנו נמצאים היום, לאחר כמעט ארבעים שנים שבהם החברה הישראלית בונה את עצמה מחדש בעידן הפוסט מפא"יניקי.

מצב שבו בכל מוקדי הכוח עוד ניתן לראות את אחרוני הדור ההוא של השליטים נאחזים באיתנות שאפשר רק להעריץ בכוח הפוליטי והשלטוני שעוד נותר להם, בין אם הוא ממוקם בבית המשפט העליון ובפרקליטות, בתאטרון הבימה ובמועצות התרבות למיניהן או באולפני החדשות המרכז תל אביביים. אבל מוקד אחד תמיד נשכח מהשיח, ככל הנראה בשל מעמד הקדושה לו הוא זוכה בקרב הציבור הישראלי, וזה כמובן צה"ל.

יהיה תמים מאוד לחשוב שהצמרת הפיקודית של צה"ל שנבנתה לאורך השנים לא "שייכת" לאותה קבוצה אידיאולוגית. האנשים שבנו את צה"ל היו אנשי ההגנה, הם אלו שאיישו את התפקידים הבכירים והם אלו שבנו את הגוף של צה"ל, וכאמור גם את נפשו. אותה הנפש הצה"לית שאנו נוהגים לכנות בשם רוח צה"ל מבוססת על אותה התפיסה של השמאל הישן שלימים שינה את עמדותיו בנושאים שונים אבל לא ויתר על אותה אחדות דעים מתמדת.

כך קרה שאנו צופים חדשות לבקרים במיטב הגנרלים, גיבורי ישראל מעוטרים ומלאי עוז והדר, משתלחים במערכת הפוליטית של הימין, חותמים על עצומות להסדרים מדיניים או מצטלמים לסרטוני פייסבוק שתומכים בארגוני שמאל.

אין טעם להכחיש זאת, המאבק סביב הסיפור של החייל שחיסל את המחבל בחברון הוא מאבק על רוח צה"ל. האם הנורמה המוסרית שלנו תהיה שמחבל יוצא מזירה באזיקים או בשקית גופות. הימין שבתחושותיו הסובייקטיביות לא מצליח להשפיע באופן משמעותי על אופיה של המדינה גם לאחר 39 שנים כמעט רצופות בהן הוא מרכיב את הממשלה לא מוכן לוותר בכל הנוגע למוסר מלחמה בכלל, ומוסר בשאלת גורלם של מחבלים בפרט.

 

על אף השינוי האידיאולוגי של העם, רוח המפקד לא השתנתה. (Miriam Alster / Flash90)
על אף השינוי האידיאולוגי של העם, רוח המפקד לא השתנתה. (Miriam Alster / Flash90)

אפשר לתמצת את המאבק הזה בכותרת הקליטה "מוות למחבלים", אותו משפט שממנו הכל התחיל ואליו הכל מתרכז. בשמאל מאמינים שיש סט מורכב של ערכים ותרחישים שצריכים להילקח בחשבון בשאלת גורלו של המחבל, בעוד הימין רואה בשאלה הזו את הקלה שבשאלות משום שבתפיסתו הדבר המוסרי היחיד שאפשר לעשות למחבל הוא להרוג אותו, ורצוי כמה שיותר מהר.

למעשה, הימין מטיל ספק באותו חלק של רוח צה"ל שמדבר על כך שמחבל שסיים להוות סיכון הוא מחוץ לתחום באומרו "מחבלים צריך להרוג" ומנסה בכל כוחו לדחוף את ההנהגה הפוליטית שלו להצהיר שזוהי הנורמה החדשה, שזוהי רוח צה"ל החדשה.

אחרי שנים ארוכות שאנו מנסים להילחם בטרור הפלשתיני בכפפות של משי, לא לפגוע יותר מידי חזק כדי לא לגרום לאמריקאים לכעוס, לא לבצע פעולות התקפיות ובעצם לקבל בהכנעה את קיומו של הטרור בשגרת חיינו נראה שלציבור הישראלי נמאס. הוא כבר לא מעוניין להתחבא מאחורי המוסר הצה"לי הקדוש ומעדיף לוותר על התואר "הצבא המוסרי בעולם" לטובת תואר חדש, מוסרי לא פחות, "הצבא היחיד שהצליח לנצח ארגוני טרור".

בעידן שבו כל העולם המערבי סובל מטרור איסלמי, יהיה זה מן הראוי שמדינת ישראל אשר היא בעלת הניסיון הרב ביותר בתחום תהיה הראשונה שתאמר "טרור אפשר לנצח". אז נכון, זה דורש שינוי כללי בנורמות המלחמה שלנו, וזה עשוי לגרור השלכות מדיניות וחברתיות לטווח הקצר.

אבל אם נמצא את הדרך לשבור את המשוואה לפיה הכי הרבה שאפשר לעשות עם טרור זה להחליש אותו או להרתיע אותו, ונביא אור לגויים לפיו אפשר גם ממש לחסל את הטרור ולהביא שחר של יום חדש לאנשים שחיים תחת צילו הכבד, ניזכר לעד בתור מי שעמדו מול המשימה הקשה ביותר של העולם המערבי בעת המודרנית, ויכלו לה. 

אלון מליק

אלון מליק

ראש תא הסטודנטים של 'אם תרצו' באוניברסיטת חיפה
לתגובות

אולי יעניין אותך גם

הפתרון פוליטי, לא משפטי. מליאת הכנסת. צילום: פלאש 90

ישיר: משדר מיוחד מפתיחת מושב החורף של הכנסת

הכנסת פותחת את מושב החורף עם נאומיהם של הנשיא ריבלין, רה"מ נתניהו, היו"ר אדלשטיין ויו"ר הקואליציה הרצוג