21:25 19/10/2017
מבזקים
דף הבית > תרבות > עוד נמשכת השרשרת

עוד נמשכת השרשרת

האם באמת צריך להגיד "לעולם לא עוד" כדי להבין שצריך לדאוג לכך שלא ירצחו בנו שוב? האם זה לא מובן מאליו?

אף פעם לא ידעתי בדיוק מה לעשות עם יום השואה. תמיד הוא מוצא אותי לא מוכנה, לא מכוונת למטרה, תוהה מה המטרה בכלל. לקראת היום אני נמנעת מלחשוב עליו, משתעשעת במחשבה לדלג עליו, לא להתייחס אליו כלל, לחפש לי "נרטיב אלטרנטיבי" להעברתו.

להתעלם ממנו לא אוכל – הרי אני חיה במדינה שבה ביום השואה סוגרים בתי עסק ובתי קפה באותו ערב וכל מוסד ציבורי עורך בו טקס. כמעין מחאה פנימית, אני אומרת לעצמי – שאתם, הצברים, דור רביעי, תשבו ותזכרו.

הצפירה. צילום: פלאש 90
הצפירה. צילום: פלאש 90

אני באה מאירופה. חייתי בגרמניה. אני יודעת. אני זוכרת. אני מהגולה. מגיל 10 קראתי על השואה, בלעתי בשקיקה ספרים בספריה המקומית, בכיתי את כל הדמעות ושאלתי את כל השאלות. בתיכון הגרמני העירוני התווכחתי עם תלמידים גרמנים לא-יהודיים ועם המורים על תדמית השואה. במקהלה של הקהילה היהודית שרתי מדי ליל בדולח שירים עצובים לזכר החורבן. מה תחדשו לי, ישראלים? מה אתם יודעים שאני לא יודעת? אני לא צריכה להעמיס את זה על נפשי יותר ממה שכבר נמצא שם.

אז מגיע ערב היום. לקראת הערב, כל שנה מחדש, מתברר לי שלא אוכל להתעלם מהנושא שמרחף מעל כולם. התקשורת, הרשתות, לוחות המודעות באוניברסיטה – הכל קורא אליי, כאילו רוצה לומר לי – קבלי את נוכחותנו. אנחנו מזכירים לך שאת צפויה להיות חלק מהכול, מכל הכובד הרגשי שבתוך לבבות של רבים ביום זה, מכל אלמנט תעשייתי בזיכרון שסביבך , מכל ההשתדלות לשמר את סיפור השואה שכל כך שינתה את עמנו. אני מנסה להתנגד, מביאה טיעונים היסטוריים, חברתיים, אפילו דתיים – ולשווא.

הלב לא רוצה לקנות את הרציונל ואת העקשנות שלי. לא כשיש מסביב כל כך הרבה אזכור לאותו עוול שקרה, ושכל כך קרוב ללבי. אולי דווקא בהיותי יהודיה שבאה מהתפוצות, אולי דווקא בגלל גרמניה, מקום מגוריי במשך שנים  שנים מחיי שנתנה לי את שפת הכתיבה העיקרית שלי. או אולי פשוט כי אני בן אדם, כי אני יהודיה והשואה של העם שלי נוגעת גם לי ללב, לא משנה הטיעונים והמיאוס שאני יכולה לחוש גם כן.

בשנים האחרונות השתנה השיח סביב הזיכרון בישראל. שמים דגש רחב יותר על הסיפור האישי, על האישיות ולאו דווקא על הכלליות שבדבר. על האדם ולא על הקרבן שבו. אולי זאת באמת הגישה הנכונה כדי לקבל פרופורציות בהסתכלות על השואה. כדי לראות את הנספים ואת הניצולים באור הנכון, כפי שהם היו – נשמות, כל אחת אחת ויחידה, עולם שלם, שכדאי להכיר, שכדאי לזכור, שכדאי ללמוד ממנה.

 

הזכרון השתנה. צילום: פלאש 90
שיח הזכרון השתנה. צילום: פלאש 90

 

כל זה מעבר להתבטאויות המסורתיות על "מה ניתן ללמוד מהשואה". כי בכך חוטאים כל כך הרבה ממנהיגים ואישי הציבור שלנו. הם חושבים, כל פעם מחדש, כי זה היום להצהרות מדיניות, לנאומי פאתוס ולחיזוק המוסר והאתיקה של העם. הם חושבים שבאמירותיהם הם באו לחדש משהו. "לעולם לא עוד", הססמה המפורסמת של כל נושא השואה בכלל וכל יום השואה בפרט, היא ממש רק ססמה.

האם באמת צריך להגיד זאת כדי להבין שצריך לדאוג לכך שלא ירצחו בנו שוב? האם זה לא מובן מאליו? אך הססמאות נשמעות חזקות. הן מובילות קהל, הן מרעידות את האוזן ואת דפי העיתון. אחרי הססמאות באים נאומי הגבורה, והטפות המוסר. כל שנה אותו דבר, כבר התרגלנו., נעשה נח לשמוע דברים כאלה ביום האבל הלאומי. הכול נשמע רציני ומכובד. בינתיים, לאורך כל השנה, הניצולים עניים ורעבים ומחבלים רוצחים אותנו בערים ובישובים, הקהילה הבינלאומית לא מתכוונת להגן על כבודנו מפני שונאינו וה"ישראלי הנאור" בוחר להעדיף את אהבת העולם על גאווה לאומית וארץ מאוחדת.

בסופו של היום, אחרי שצפיתי בתמונות, שמעתי ניצולים מדברים ונסחפתי עם הפיד בפייסבוק שהתמלא בבת אחת בצבעים שחור וצהוב, אני מגיעה למסקנה. אני מקווה שזכרון השואה יעורר בנו בנו הרבה אהבה, רחמים ורצון טוב כלפי מי ששרדו ומי שנפגע. אני מקווה שהוא יעורר בנו הרבה כבוד והערכה, חיבור והזדהות עם ההיסטוריה שלנו כעם, והדחף לרצות לחזק ולהעצים את העם ואת הטוב שבו, כדי לתת לעצמנו ולסביבתנו את התחושה: היהודים הללו, שנרצחו בדם קר – לא נרצחו סתם.

יש אותנו. אנחנו מימוש הציווי שלהם. אנחנו ממשיכים את מה שהם היו צריכים להיפרד ממנו, שנלקח מהם בכח, אנחנו לא מוותרים ולא ניתן לאיש למנוע מאיתנו להמשיך את קיומו של עם ישראל. עוד נמשכת השרשרת.

"אלו הייתי באושויץ, לא היו שולחים אותי לעבוד, היו שורפים אותי מיד. זה מחייב." (יהודה עמיחי)

חיה טל

חיה טל

בת 24, עלתה מלפני כ-5 שנים מהעיר קלן בגרמניה בה גרה עם משפחתה 12 שנים, במקור מרוסיה. בוגרת יחידת דובר צה"ל, כתבת פרילנס בעיתון גרמני-יהודי, לשעבר עורכת בכירה של כתב עת לצעירים יהודיים בגרמניה. מנהלת בלוג בנושא התיישבות יהודית ביו"ש בגרמנית, מרצה בארץ ובחו"ל. לומדת לימודי מזרח התיכון באונ' בר-אילן. גרה בגוש עציון.
לתגובות

אולי יעניין אותך גם

המירוץ. שילוב בין תחרותיות לרעות. צילום: רונן בוידק

"האירוע משקף במדויק את ערכיו של רפנאל"

ביום שישי הקרוב יתקיים מירוץ הניווט השנתי ה-8 לזכרו של סמ"ר רפנאל מוסקל הי"ד שנפל במלחמת לבנון השנייה. המארגנים: "האירוע משקף את אישיותו של רפנאל מתוך תקווה להנציח את ערכיו"