“בבית היפה שלנו באיראן”, מספרת תמר, שנקראה אז בשם הפרסי – פרדיס , “במקום מרכזי בסלון היתה מונחת אבן מהכותל ולעיתים תכופות הייתה אימי מסתכלת על האבן בגעגועים ואומרת לנו: “יום אחד בעזרת השם נגיע למקום הזה”

 הילדה היהודיה היחידה בבית הספר

“גרנו בעיר רפסנג’אן שבאיראן, חיינו ביחסים טובים עם השכנים המוסלמים, טיילנו המון בכל הזדמנות ובסך הכל הייתה לי ילדות שקטה ונעימה. את המשפחות היהודיות ניתן היה לספור על יד אחת, וההורים ניסו ללמד אותנו על היהדות ועל ארץ ישראל אך הידע הכללי היה דל מאד. על בית ספר יהודי אין מה לדבר כמובן.

לא היה בית ספר יהודי באיזור ולכן למדתי בבית ספר של גויים, כשאני היהודיה היחידה בבית ספר. היה מאד מאתגר לזכור ולשמור את החגים היהודיים כי הייתי קטנה והחינוך ליהדות היה בסיסי בלבד.

כדי להמחיש את הקושי מעלה תמר זכרון: “בפסח הלכנו ללימודים כרגיל ופעם אחת, בשעת הארוחה, הציעה לי חברה לכיתה לעשות “עסקת חליפין” על ה”קרקר” שלי, שהיה מצה בעצם, בעד הלחם – רק כשביקשה נזכרתי פתאום שאסור לאכול חמץ”.

מבחינתנו, פורים הסתכם בפיצוץ נפצים ובחנוכה אבא מגיע ב10 בלילה מהחנות ומדליק נרות. לא הייתה בכלל אווירה של חגים וגם לא היה איך לייצר אותה כשכולם מסביב גויים. רק אחרי שעליתי לארץ הבנתי עד כמה מסכנים הילדים היהודיים שם שחיים אורח חיים זהה לגויים שם ומנותקים מאד מהיהדות המלאה. הם אמנם יודעים לדקלם על החגים היהודיים אבל הם לא באמת חווים את זה.

סבתי מכינה פיתות על האש

אנטישמיות

המשפחות היהודיות באיראן היו אמידות ונחשבות למכובדות בקרב הקהילה המקומית ולכן רוב הזמן חיינו בשכנות טובה, אך תמיד היתה אנטישמיות סמויה, ולעיתים רחוקות היו התפרצויות בגלוי.
למשל, אחרי שעלינו לארץ נודע לנו שחטפו את אחד מבני הדודים שלנו, שהיה בגיל 10. החוטפים החזיקו אותו בשבי 3 שבועות ודרשו סכום כסף גדול מהמשפחה, שהייתה ידועה כמשפחה אמידה מאד. לאחר שהמידע הגיע אלינו והבנו שהילד בסכנת חיים הצלחנו להגיע לכל תקשורת אמריקאים ולבסוף לאחר שהופעלו לחצים הילד שוחרר ללא כופר. עד היום אנחנו חושדים שהמשטרה המקומית היתה מעורבת בחטיפה.

שתי דודות שלי משני הצדדים עדיין גרות שם. וככל הידוע לי אין נגדן אנטישמיות גלויה, אם כי אין אהדה גדולה כלפי יהודי ישראל והיהודים שגרים בישראל, שמבחינת האיראנים הם ציונים, לעומת המקומיים שנחשבים כאיראנים-יהודים.

חגיגת יום הולדת משפחתית בביתנו באיראן

הטיול שהפך לעלייה לארץ

היינו 3 ילדים, אני הבכורה, אחי בן 5 ואחותי בת שנה. אימי, שתמיד כמהה לעלות לארץ הקודש, חיפשה כל הזדמנות כדי להגשים את חלומה. היא פחדה שניגדל במקום גויי ומנותק מההווי היהדות כמעט לחלוטין, ופחדה מנישואי תערובת וכו’
עד שיום אחד הגיעה ההזדמנות הנדירה – דודים שלי ארגנו טיול לטורקיה ואמא שלי, שלא עבדה, צירפה את שלושתנו לטיול המשפחתי. לאחר שהגענו לטורקיה, אמי, שהפכה שוב ושוב ברעיון העלייה לארץ, לא יכלה להתנתק מהמחשבה שהיא נמצאת בקו אווירי קרוב כל כך לארץ ישראל וקיבלה החלטה אמיצה לעלות על מטוס כדי לבקר את המשפחה שגרה בישראל.

נחתנו בישראל עם תיק טיולים ומזוודה קטנה ומייד הלכנו לבקר את המשפחה שלנו, ושם נשארנו כשאימי החליטה שהיא לא מוכנה לחזור לאיראן. כדי לחתום את החלטתה הלכה אימי להוועץ עם הרב שטיינמן ורבנים נוספים, וכולם עודדו אותה להשאר ואף עזרו לה והפנו אותה לגורמים הרלוונטים שיעזרו למשפחה הקטנה להתאקלם בארץ במהרה.

אני ואחי בחצר ביתנו ברספנג’אן, איראן

ההתאקלמות בארץ – חיכינו לאבא 5 שנים

מיד לאחר שקיבלה אימי את ההחלטה להשאר היא יצרה קשר עם אבי וסיפרה לו שההחלטה היא סופית וביקשה ממנו למכור את כל נכסיהם באיראן ולהצטרף למשפחה בישראל. לאבי, שהיה בעל עסק משגשג שם ההחלטה לא הייתה קלה ורק לאחר 5 שנים שבהן הצליח למכור את העסק והבית ושאר נכסי המשפחה, עלה לארץ והתאחד עם המשפחה.

לאימי לא היה קל לצאת לשוק העבודה. היא מעולם לא עבדה והתרגלה לחיות בנעימים ולגדל את הילדים בנחת וברווח כשרק אבי עובד, כפי בהיה נהוג באיראן. אך כאן בארץ לא הייתה לה ברירה, היו לה 3 ילדים לפרנס. לאחר שנה של התאקלמות ולמידת עברית באולפן, יצאה לחפש עבודות, כשהעברית בפיה עדיין לא מושלמת, ושכאבי עדיין רחוק ואינו יכול לעזור בגידול הילדים.

באותו זמן באיראן גם לאבי לא היה קל, ברגע שבקהילה המקומית הבינו שהמשפחה שלו עזבה לישראל לצמיתות, הם שינו את יחסם אליו והקשו על חייו. את הדירה שלנו, שהיתה גדולה ויפה הוא נאלץ למכור בחצי מחיר וגם את העסק לא מכר במחיר האופטימלי.

ובינתיים, תוך ציפיה וגעגועים לאבי, המשכנו את מסע ההתאקלמות בלעדיו. אותי רשמה אימי לבית הספר חרדי בבני ברק, למרות שהידיעות שלי ביהדות היו דלות מאד ולא דברתי עדיין עברית. צוות בית הספר היה מקסים ומייד כשהגעתי צוותו לי מורות פרטיות לעברית ולמקצועות נוספים, מורות שהמשיכו ללוות אותי במסע ההתאקלמות שנים לאחר מכן.

במהלך ההתאקלמות שלנו בארץ עברנו מדירה שכורה אחת לאחרת כשבכל בניין, השכנים קיבלו אותנו באהבה והתנדבו ללמד את הילדים עברית ולעזור להורי למצוא עבודה.

תמר, נשואה ומתגוררת בבני ברק עם בעלה ושלושת ילדיה, מסכמת: ” זה לא קל לעבור מחיי נוחות ומעמד של כבוד לארץ זרה, בלי לדעת את השפה, ולבנות את חיי החברה מאפס. אימי נאלצה להתחיל בעבודות נקיון רק כדי להשאר עם הראש מעל המים, ואפילו לסופר היה לה קשה ללכת כשלא ידעה מילים בסיסיות בעברית. למזלנו ולשמחתנו פה בארץ הממשלה והאנשים ידעו להעריך את מאמצי העלייה שלנו ועזרו לנו בכל תחום אפשרי.
מעבר לסל הקליטה הממשלתי שקיבלנו, בבית ספר קיבלתי המון עזרה מהצוות ומורות פרטיות במשך שנים.

אני מודה וגאה על שזכיתי להגיע עד הלום, שהצלחתי ללמוד את השפה, להתאקלם ולהשתלב בחברה, ושילדי גדלים בארץ הקודש על אדני היהדות והתורה”.

 

 

יפי הלוי

יפי הלוי


רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.