מה שצריך לקרות כדי שציון יהפוך לאירוע לאומי, ממלכתי ומכובד הוא פשוט מאוד: כולנו צריכים למות.

בשיבה טובה, כמובן, אבל למות מן היסוד. למות כמו התוכי של מונטי פייטון. שבע אמות באדמה, עם תכריכים, עציצי קקטוסים ונכדים שכבר שכחו איפה הקבר של סבא וסבתא.

כל עוד אנחנו חיים, שנהיה בריאים – נכניס לרצח הפוליטי הזה את הפוליטיקה שלנו. אלה ירגישו שגנבו להם את הבחירות ואת השלום ואלה – שמאשימים אותם ברצח שלא ביצעו ולא תמכו בו. התוצאה הנוכחית היא מין עצרת בחירות עם פוזה שמנסה לבצע מסע חזרה בזמן ל-1996, רצופה הפרזות, שקרים, עלבון, צדקנות, ניסיון לחצוב רווח פוליטי וקנטרנות כללית. אתה רצחת את רבין! לא! אני לא רצחתי את רבין. בוא נזמין ימנים לעצרת! בואו לא נזמין ימנים לעצרת! שיואו, איזה קרקס.

אבל בחלוף עוד כמה וכמה וכמה שנים, יתרחש המובן מאליו – כולנו נלך בדרך כל בשר לישון עם התולעים, אנחנו והוויכוח שלנו על רצח רבין, ומי שיתעסק בהנצחה ובטקסים יהיו חבר’ה שלא הלכו לעצרת ההיא, ולא ראו את הלוויה בטלוויזיה, ולא צנח להם הלב לנעליים כשאזרח ישראלי, יהודי, רצח ראש ממשלה – וסבא וסבתא שלהם לא יישבו להם על הווריד עם האג’נדה הפוליטית העתיקה שלהם.

הם פשוט יעשו טקס מכובד ולאומי, ועם קצת מזל יזכרו להחליף את הקקטוס על הקבר של הסבים שלהם.

עירית לינור

עירית לינור

עיתונאית, סופרת, מתרגמת, תסריטאית, במאית ושדרנית רדיו ישראלית. משתתפת קבועה בפאנל התכנית 'הפטריוטים'.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.