ביום ראשון, הציע שר החינוך לעם ישראל. הוא סיפר על מפגש שהיה לו עם חבריו מהסטארט-אפ שהקים, ובו הם תיארו לו את גודל החרדה בה הם שרויים. חבריו, אנשי , ככל הנראה, סיפרו לו שהם חשים שעתידם במדינה אינו מובטח. הם אמרו שהם נרדפים בשל דעותיהם, ושאמונתם נדרסת תחת רגליהם של אידיאולוגיים מהימין הדתי.

בנט, בפוסט חריג בפיד הפייסבוק, תיאר כיצד כל מגזר פוליטי חש בחרדה מסיבותיו שלו. הוא עבר על הציונות הדתית, החרדים, החילונים, הימנים, וכמובן אנשי השמאל. בנט לא הציע פתרון, והודה כי בכוונתו להמשיך בצעדים שגרמו לחבריו לחוש מאוימים, כשלדבריו, על אף שיש מחלוקות מהותיות, יש מי שנהנה מהעצמת השונה.

הוא גם הבהיר שיש קווים אדומים, לא כל דבר מתקבל: "מבחינתי, יש שתי אג'נדות שהם מחוץ למרחב הלגיטימציה ואין לי עניין להבין אותם או להכיל אותם: מי ששולל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ומי ששולל אותה כדמוקרטיה. ואלימות פיזית מחוץ לגדר. תמיד".

המשוואה בעיני השמאל: רוב מול מיעוט

מי שהצטרפה לדיון שהציף בנט הייתה שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני. לבני, אם נשים את הדילוג הפוליטי הקבוע שלה מאז נטשה את הליכוד, היא פוליטיקאית מרשימה. כששמעתי אותה בשיחות מסוימות, יכולתי להבחין בערכים מסוימים מבצבצים מבעד למסכת ה"שלום" אותה אימצה. הפוסט שלה דווקא האיר והעיב כאחד על המציאות.
אחרי שפתחה בברכה על השיח שניסה בנט להוביל, היא החלה לתקוף אותו על דבריו. "האג'נדה שאותה אתם מובילים, זוהי אידיאולוגיה שבעיניי מסכנת את החזון הציוני שנקבע עוד במגילת העצמאות והוא קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שחיה בביטחון ובשלום בארץ ישראל". עוד הוסיפה לבני כי, אתה מדבר כגורם ממלכתי המבקש לפשר בין קבוצות (שזה מוערך לכשעצמו), אבל האמת היא שאתה מנהיג היום מיעוט (שחלקו קיצוני מאוד) ולא רוב מתון".

לבני סיכמה את דבריה במסר ברור לבנט: "אם באמת אתה רוצה לקיים דיון נקי, ואני ממש בעד, תעצרו לרגע את גשם החוקים הזה, ואת הבנייה בהתנחלויות מבודדות, את הכשרת הלא חוקי ושינוי האיזון בין המערכות בדמוקרטיה, כדי שנוכל לדבר בשקט".

בניגוד לבנט, שמתח את הקווים האדומים בהסכמה על זהותה של המדינה, לבני מתחה את הקו במקום אחר: במימוש אידיאולוגיה ימנית. רק אם מימושה ייפסק, אם בעצם הימין יקבל את עמדות השמאל, "נוכל לדבר בשקט". ואם הימין יקבל את עמדות השמאל, על מה יהיה לדבר בדיוק?

אנחנו צודקים, אבל

אני חושב שאנחנו צודקים, אין לי בכלל ספק בכך. אנחנו צודקים כשאנחנו מאמינים שעדיפה ארץ ישראל על פני השלום. אנחנו צודקים כשאנחנו חושבים שהשופטים והפקידים מטרפדים את מדיניות נבחרי הציבור כי הם לא מסכימים איתה. אנחנו צודקים, כשאנו מפקפקים בהצהרות הפלסטינים בנוגע לשלום. אנחנו צודקים, כשאנחנו רוצים לסלק מכאן את מהגרי העבודה שהגיעו הנה מאפריקה. אנחנו גם צודקים כשאנחנו משוכנעים שדווקא השוק החופשי הוא שיוריד את מחירי הדיור כאן – ולא מעורבות יתירה של הממשלה. אנחנו בוודאי צודקים כשאנחנו אומרים שהתקשורת מנותקת מעם ישראל. בכל אלו אנחנו צודקים.

אבל גם לבני צודקת, כשהיא כותבת שבעיניה מימוש כל האמונות הללו, יוביל, בעיניה לקיצה של מדינת ישראל כפי שהיא מאמינה בה. זהו שורש הסכסוך, זה מה שמלבה ומעצים אותו.

איך תיראה הווילה בג'ונגל

בשמאל נוטים להאשים את ראש הממשלה נתניהו בפלגנות ובקיטוב. הם טועים. מה שמחזיק בינינו יחד הכי חזק אלו אסונות גדולים או מלחמות קיומיות. תודה לאל ותחת מדיניות נתניהו, לא אלו ולא אלו קורים כמעט. החזית הפלסטינית קפואה (ת'יינק יו מיסטר פרזידנט), כולם מסכימים על איראן. המצב המדיני בפריחה, עכשיו נותר לדון בעצמנו, מה שהיינו צריכים לעשות מזמן.

"ממשלה בלי גבול". הפגנת השמאל. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90
"ממשלה בלי גבול". הפגנת השמאל. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

 

פתאום, כשעניין המדיני כבר לא כל כך בוער, אפשר לדבר על יחסי דת ומדינה. אפשר לדון על כמה תכנים יהודיים יכנסו לבתי הספר. אפשר לדבר על צביונה היהודי של מדינת ישראל. אפשר לדבר על השיטה הכלכלית הנכונה למשק הישראלי. אפשר לפתוח את הפצעים הכואבים שלנו, לטפל באלו שנפגעו מהחיים ונדחקו לאחור. אפשר לדבר על היחס לעולים. אפשר, סוף סוף, לדבר על איך אנחנו רוצים שהווילה שלנו תראה בג'ונגל הזה.

זה ויכוח לא פשוט. כי אם פעם כדי להיות איש שמאל, הספיק להיות נגד ה"כיבוש", היום זו כבר אג'נדה רב-תרבותית עם הבנה מרובה למיעוט ושנאה כלפי הרוב שלעולם לא יסכים אתך. בכל ויכוח בין יהודי ולא יהודי, הם יבחרו בצד שמנגד: בדואים, ערביי ישראל, פלסטינים, מסתננים, לא משנה. לא כי חלילה הם שכחו מה זה להיות יהודיים, אלא כי זה הלקח שהם למדו מהגלות: תדאג למיעוטים.

הבעיה מתחילה כשבמקום רק להיות הומניים כלפי המיעוטים, הם רואים את הרוב, באמת ובתמים, כאותו רוב ברוטלי ואכזרי שגרם להם להזדהות עם המיעוטים מלכתחילה, מבלי להבין שלא משנה מה – אנחנו לעולם לא נעשה לאחרים מה שעשו לנו.

מפגיני ימין מאשימים את השמאל ב"מכירת ישראל". צילום: תומר ניוברג, פלאש 90
מפגיני מאשימים את השמאל ב"מכירת ישראל". צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

 

גם להיות איש ימין נעשה מורכב. ציבור עם תודעת מיעוט שהיה רגיל להיות מושתק הולך ונעשה רוב. עמוק בתוכו הוא מתחבט אם ללכת בדרכו של הרוב שקדם לו. זה שהשתיק הפגנות, הפלה מיעוטים יהודיים שחש שאיימו עליו ודיכא ככל שביכולתו את האפשרות של זה לפרוץ. לפעמים הגבולות מטשטשים וזה יוצא עקום כמו ניסיון פופוליסטי להחרים את שיריו של יהונתן גפן בגלי צה"ל.

זה מצב שאין לו פתרון, מלבד לקבל דבר אחד פשוט: זו המדינה היחידה שיש לנו, זה העם שלנו. אסור לוותר על שניהם. לפעמים יש חריקות, לפעמים קורים כאן דברים שלא כולם שלמים איתם והם לא תמיד טובים, אבל הם שלנו. אם אנחנו רוצים שנבחרי הציבור יחליטו אחרת, נסו לשנות את הציבור שמצביע עבורם, זה חלק מהמשחק הדמוקרטי. השינוי אפשרי. וזכרו, לא משנה כמה פעמים אתם מרגישים שהדמוקרטיה מגיעה לקיצה – כל עוד המדינה אינה אוסרת עליכם לומר זאת, היא עדיין קיימת.


רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.