רג'א זעאתרה, ראש סיעת חד"ש בחיפה הרואה בחיזבאללה ובחמאס כוחות לגיטימיים יותר במזרח התיכון מאשר מדינת ישראל, מונה לסגן ראש עיריית חיפה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של ראש העיר החדשה ד"ר עינת קליש ועורר מהומה רבתי.

אחרי שדברים שאמר זעאתרה בעבר צפו ועלו לשיח הציבורי הודות לפרסומם בערוץ 20, התעוררו אזרחים רבים להתייחס למינוי הבעייתי, תחילה ברשתות. עד מהרה עיתונאים וגופי תקשורת נוספים, חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, שרים ואפילו ראש הממשלה בעצמו, קראו כולם לביטול מינויו של זעאתרה, שבינתיים הספיק להתראיין פעם נוספת ולהבהיר כי אפילו את טקסי הזכרון הממלכתיים אין הוא מתכוון לכבד.

עזמי בשארה ורג'א זעאתרה. צילום: פלאש 90


זעאתרה לא המציא את הגלגל. רג'א זעאתרה הוא פעיל ותיק בתנועה הקומוניסטית ובחד"ש, עמדותיו לא זרות למפלגה. באתר השמאל הרדיקלי, "שיחה מקומית', נכתב לגביו ב-2016: "עמדותיו של זעאתרה בנוגע לטבח המתמשך בסוריה, הערצתו הבלתי מסויגת לדיקטטור הסורי הרצחני בשאר אל-אסד ולשותפיו בחיזבאללה, באיראן וברוסיה איננה זרה כלל וכלל למפלגה… זוהי עמדת המפלגה הרשמית". למעשה, יש מעט צביעות בהיטפלות לזעאתרה, פעיל חיפאי זוטר יחסית, כאשר הוא בסך הכל מדברר את עמדת מפלגתו, שהיו"ר שלה מנהיג את 'הרשימה המשותפת'.

אין זה סוד שהח"כים הערבים מעולם לא הצטיינו בשיעורי ציונות. עם זאת, בעשורים האחרונים וביתר שאת בעשור האחרון, ניתן לראות הקצנה משמעותית של הביטויים הלאומניים ה'פלסטיניים' בקרב ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. הריבוי ההולך וגובר של נציגי ציבור ערבים המייצגים את האינטרסים הלאומניים ה"פלסטיניים", במקום ערבים המזדהים כישראלים וחשים מחויבות לקידום החברה הישראלית וערבייה בתוכה, היא תופעה מדאיגה המרחיקה את תקוות השלום והדו-קיום. בתופעה הזו אשמה במידה רבה החברה הערבית עצמה, אך לא פחות אשם בכך בג"צ, שהכשיר את התופעה הטמאה הזו כשהכנסת ניסתה לבלום אותה בחיתוליה.

חברי הפרלמנט הכי עוינים בעולם ככל הנראה. חנין זועבי, באסל גטאס וגמאל זחאלקה. צילום: פלאש90


מטמא לכשר – שלב אחרי שלב

זה שנים שמתנהל מאבק איתנים במטרה להגביל את כהונתם של לאומנים פלסטינים בכנסת, שהם ככל הנראה חברי הפרלמנט המכהנים הכי עוינים למדינתם שניתן למצוא בעולם הדמוקרטי. כבר בשנת 1965 נפסלה מהתמודדות בבחירות 'הרשימה הסוציאליסטית' על ידי ועדת הבחירות המרכזית של הכנסת, משום שמנהיגיה היו פעילים בארגון 'אל- ארד' שהוכרז כהתארגנות בלתי חוקית בשל פעילותו לביטול קיומה של ישראל כמדינה יהודית. בעקבות כך עתרה הרשימה אל בית המשפט במה שנודע לימים כ'פסק דין ירדור'.

סעיף 7א' לחוק יסוד: הכנסת

ב-1984 נעשה הניסיון הראשון של מפלגה להיכנס לכנסת ולייצג בה את התנועה הלאומנית הפלסטינית. ועדת הבחירות המרכזית ניסתה לסכל את התמודדותו של מוחמד מיערי, מקים 'הרשימה המתקדמת לשלום', נצר לקבוצת 'אל ערד' הלאומנית-פלסטינית, מהתמודדות לכנסת. הוועדה פסלה את הרשימה העוינת מהתמודדות, רק כדי לראות את בג"צ הופך את ההחלטה ומתיר לרשימה הלאומנית להתמודד, בטענה שלוועדה אין סמכות פסילה.

הואילה הכנסת וב-1985 חוקקה תיקון לסעיף 7א' לחוק יסוד: הכנסת שקובע עילות לפסילת רשימה, וביניהם "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", "הסתה לגזענות", או "תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב

 

או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. בשנת 1988 נעשה שימוש ראשון בחוק החדש, כאשר נפסלו רשימת 'כך' של מאיר כהנא ו'הרשימה המתקדמת לשלום' שעבור פסילתה נחקק החוק. שוב עתרו הנפסלים לבג"צ, אשר אישר את פסילת 'כך' אך הפך את החלטת ועדת הבחירות והתיר פעם נוספת לרשימתו הלאומנית-פלסטינית של מיערי להתמודד. הפעם, השיטה של בג"צ כללה הצבת רף גבוה במיוחד של ראיות הדרושות על מנת להפעיל את סעיף הפסילה בטענות של סכנה למדינה.

לקראת בחירות 1996  הוגש ערעור על החלטת רשם המפלגות לרשום את מפלגתו של אחמד טיבי "התנועה הערבית לשינוי" בטענה שהיא שוללת את קיומה של מדינת ישראל, ערעור שבג"צ דחה. דחיה נוספת של עתירה דומה נעשתה בשנת 1999 לגבי רשימתו של עזמי בשארה ובשנת 2003 נפסלה בפעם השנייה בל"ד בראשות בשארה, ובימ"ש שוב הפך את ההחלטת ועדת הבחירות.

בספרו 'הארנק והחרב' כותב על כך פרופ' דניאל פרידמן: "לאור תיקון החוק ולנוכח חומר הראיות שהוצג לבימ"ש קשה להבין את הפסיקה אשר אישרה את התמודדותו של בשארה". הראיות המדוברות, שהשופט אהרון ברק קבע שהן "אינן חד משמעיות" לגבי תמיכתו של בשארה במאבק מזוין, היו נאום מצולם של בשארה על אדמת סוריה בעצרת בה נכחו גם מזכ"ל החיזבאללה וסגן נשיא איראן. בנאומו קרא בשארה להמשיך את המאבק בישראל ולחזק אותו, כפי שכבר קרא מספר רב של פעמים בעבר.

"קשה להבין את הפסיקה". שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן ונשיא העליון לשעבר פרופ' אהרון ברק. צילום: פלאש 90

 

אחרי רף הראיות הדמיוני שקבע על דעת עצמו השופט ברק, נעשו נסיונות נוספים למנוע את כניסתם של ח"כים קיצוניים לכנסת. ח"כ חנין זועבי למשל, מכהנת כחברת כנסת הודות לשלוש הפיכות שביצע בג"צ להחלטת ועדת הבחירות לפסול אותה. השתלשלות עניינים זו מעלה שאלות רבות הן לגבי מערכת היחסים שבין הרשות השופטת והרשות המחוקקת, כמו גם עד כמה יכולה הכנסת לגונן על הזהות הלאומית של המדינה, והן לגבי היחס של הממסד הישראלי לנציגות פוליטית של התנועה העוינת ביותר לישראל שקיימת- התנועה הלאומנית ה'פלסטינית'.

'הרשימה הערבית המשותפת', שאיחדה תחתיה את המפלגות הערביות בכנסת, היא היום מפלגה 'פלסטינית' לכל דבר ועניין אשר אפילו לא מתיימרת להסתיר את העובדה שהיא שוללת מכל וכל את זכותה של ישראל להתקיים, ובפרט כמדינה יהודית. נכון להיום הייצוג הפוליטי של ערביי ישראל בכנסת – וכפי שהוכיח זעאתרה גם ברשויות המקומיות – עובר תהליך של הקצנה מסוכנת בעוינות שלו למדינה, מה שגורר התעצמות של העוינות בין הציבור הערבי והציבור היהודי. קשה להעריך כמה עוד יסכים הציבור הישראלי לספוג את הפעילות החתרנית הזו, אבל קשה להאמין שהוא ימשיך להכיל זאת עוד הרבה.

על מנת שיהיה סיכוי עתידי לשלום ולדו קיום ערבי-יהודי יש צורך לבלום אחת ולתמיד את הייצוג לו זוכה התנועה הלאומנית הפלסטינית בכנסת ישראל. אין שום סיבה מוצדקת לכך שבפרלמנט של מדינה דמוקרטית תהיה מפלגה שלא מזהה את עצמה כחלק מהמדינה, ובוודאי שאין שום סיבה מוצדקת לכך שבכנסת ישראל תכהן מפלגה שמזוהה עם אויבי ישראל ושרואה עצמה כחלק מקבוצה שמטרתה היא חורבנו של הבית הלאומי של העם היהודי. כשבג"ץ יואיל בטובו להבין זאת, או לפחות ישכיל לא לכפות את דעתו ההפוכה, גם בעיית רג'א זעאתרה תיפתר.




אלון מליק

אלון מליק