ההפגנות בפתח תקווה. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90
ההפגנות בפתח תקווה. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

כמדי שבוע, בפתח תקווה, סמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט התאספו אלפי מפגינים. כל כלי תקשורת יספר לכם שהצד הקרוב אל ליבו הוא הרוב שם והמפגינים שמנגד הם המיעוט. אלו ואלו מאיימים על שלטון החוק כאחד. אלו דורשים את ראשו של מנדלבליט, עם דרישה לקבל את תוצאות החקירה כפי שהם רוצים מראש – כתב אישום מהדהד נגד נתניהו. אלו רוצים שיניחו לנתניהו לנפשו, משל היה מעל לחוק. אני לא יודע כיצד יסתיימו חקירות נתניהו, אבל רבים מאיתנו מביטים בשיח האלים ברשתות החברתיות בדאגה ומשוכנעים שאנו בדרך אל מלחמת אחים.

זו לא הפעם הראשונה בה המאבק על השלטון בישראל מוציא מאיתנו את הגרוע מכול. את ההתנתקות לא היה ניתן לבצע ללא הדמוניזציה שנעשתה למתנחלים, וזה לא מפריע כיום לארגוני שמאל קיצוני להמשיך בתעמולה. יצחק רבין שילם בחייו על אמונה בתהליך השלום, ואנחנו, הימין, ממשיכים במסע הדה לגיטימציה לכל מי שידיו מנסות לגרוע מארץ ישראל. השיח ברשתות החברתיות, אלים ככל שיהיה, כיום ברובו נותר שם. מתוך שמונה מיליון אזרחים בישראל, כמה יוצאים מהבית להפגין? מעט מאוד. לא משנה אם מדובר באלאור אזריה, הכיבוש, חטופי תימן, מוצ"ש אצל היועמ"ש, הישראלי הממוצע נותר בביתו.

הקיטוב נראה היטב בסלוגן הבחירות. אבל לא בשטח
הקיטוב נראה היטב בסלוגן הבחירות. אבל לא בשטח

למרות הבדיקות התכופות של מדד השנאה ברשתות החברתיות, למרות שנדמה לרבים כי השסע הפנימי והקיטוב גדול מאי פעם, אנחנו רחוקים מאוד משם. בימי היישוב ימנים היו מוכים על דעותיהם, והממסד היה רודף את מתנגדיו. בראשית ימי המדינה, מי שלא נשא את התעודה הנכונה היה נשלל מזכויות אלמנטריות. היום 'או אנחנו או הם' היא סלוגן בחירות, אז זו הייתה דרך חיים.

אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אבל אפשר ללמוד ממנה

מאות אלפי קילומטרים מפתח תקווה, בשארלוטסוויל, וירג'יניה, ארצות הברית החברה האמריקאית השסועה לא מסתפקת בצחצוח חרבות בטוויטר. מצד אחד המפגינים הניאו-נאציים ואנשי העליונות הלבנה הגזעניים מצד שני פעילי שמאל ו-BlackLivesMatter. אלו יוצאים בלפידים ואלו באגרופים מורמים, במאבק מאסף על עתידה של ארצות הברית של אמריקה.

המחאות להסרת פסלו של גנרל רוברט לי בשרלוטסוויל, וירג'יניה. צילום: רויטרס
המחאות להסרת פסלו של גנרל רוברט לי בשרלוטסוויל, וירג'יניה. צילום: רויטרס

מדינה שהוקמה על חזון החירות, אבל חיה בשלום עם עבדות במשך קרוב למאה שנים ועם אפליה גזענית קרוב למאתיים שנים. המאבק סביב שארלוטסוויל הוא תוצר של מלחמת האזרחים מ-1861. את המאבק הכריעו כוחות הצפון, שהתנגד לעבדות. אך בניגוד למה שנהוג לחשוב, המלחמה לא הייתה רק על זכותם של אנשי הדרום לרכוש עבדים, אלא על השליטה. האם המדינה שיוצרת את ארצות הברית תהיה חזקה מסך חלקיה, או שמא המדינות עצמן הן אלו שיקבעו את הגבולות. לכן, הצפון נקרא אז האיחוד, הדרום קונפדרציה.

במדינה כמו שלנו, בה השלטון המקומי נדחק תחת הממשלה, מדובר בדיון תיאורטי בלבד. עבור האמריקאים, שתמיד ראו עצמם כנושאי דגל החירות, זו הייתה סיבה טובה מספיק למלחמה. גנרל רוברט לי הנהיג את כוחות הדרום מול כוחות הצפון.

אומרים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. 150 שנים אחרי שהצפון ניצח את צבאו של הגנרל רוברט לי, בווירג'יניה ביקשו להסיר את הפסל שמנציח אותו. זו לא הפעם הראשונה בשנים האחרונות שמנסים להשכיח את מורשת תומכי העבדות. הסיבה ברורה: מי שאחז בדעות שכיום נתפסות כלא מוסריות וביצע מעשים שיש להתנער מהם, לא ראוי להיזכר בדפי ההיסטוריה.

הפגנה בירושלים למען הכרה בחטיפת ילדי תימן. צילום: אהוד אמיתון, TPS
הפגנה בירושלים למען הכרה בחטיפת ילדי תימן. צילום: אהוד אמיתון, TPS

ממלחמת הגזע שמסעירה את ארצות הברית, ואולי מפרקת אותה, אנחנו יכולים ללמוד שיעור חשוב. כמו לשחורים שזוכרים את העבדות ואת האפליה, לנו יש את אלו שספגו את עלבונות, השפלות ורדיפות מפא"י. חטופי תימן, נפגעי אלטלנה, מפוני גוש קטיף, דחויי המוסדות ואלו שלא זכו לקבל פנקס אדום. לשמאל בוודאי יש את הרשימה שלו, מגניבת המדינה ב-77' דרך רצח רבין ועד הדה-לגיטימיציה שהוא עובר כיום. לכולנו יכולה להיות בטן מלאה.

מוקדם מדי לדעת לאן השסע הנוכחי ייקח את ארצות הברית של אמריקה, האם יבוא משם שלום וקבלת האחר, או כרסום פנימי שיוביל לשברה של המעצמה החזקה בעולם. הנשיא טראמפ, שבימים מתוחים כאלו מוצא את עצמו בלב המחלוקת, אמר בצדק כי "אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אבל אפשר ללמוד ממנה". לנו, כבעלי היסטוריה ארוכה הרבה יותר מ-230 שנות אמריקה, יש דבר אחד ללמוד מפה: לעולם לא מלחמת אחים.