"עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים ירושלים הבנויה כעיר, שחוברה-לה יחדיו". מכובדי כולם, לפני 150 שנה בדיוק, בשנת 1867, אוכלסה השכונה היהודית הראשונה, מחוץ לחומות ירושלים. זו לא הייתה משכנות שאננים, שבה פחדו לישון בלילה. וגם לא נחלת שבעה, שאוכלסה שנתיים אחר כך. זו הייתה שכונת 'מחנה ישראל'. של המוגרבים. עולי המגרב, צפון אפריקה, ביוזמת הצוף דבש. הרב דוד בן שמעון. רק שנתיים אחר כך, הצטרפו אליהם שבעה אשכנזים, ירושלמים, והתיישבו בנחלת שבעה. ביניהם, סבא רבא שלי, רבי יוסף יושע ריבלין, מיוזמי הבנייה מחוץ לחומות העיר העתיקה. מי שפרץ את חומות ירושלים, היו יושבי ירושלים, ה'ירושלמים', שהעזו לפרוץ את החומות – ולצאת מהן 'החוצה'. האדמות הללו – היו אז אדמות טרשים. מי שצעד כאן, פחד משודדים. אך הירושלמים – הירושלמים שרו וחלמו, התפללו ובנו. בית אחר בית, שכונה ועוד שכונה. בערה בהם אש. אש ירושלים. והם ידעו שהארץ תיגאל במעשים. לא במילים!

נאום הנשיא ריבלין בטקס איחוד ירושלים

אני נולדתי בירושלים החדשה. כילד הייתי בא לכותל עם אבי – אז רחבה צרה וחשוכה. מושא התקוות והתפילות של העם היהודי היה אז המקום היחיד שבו אסור היה לתקוע בשופר – במוצאי יום הכיפורים. אבל העם היהודי, לא ויתר. הרב משה צבי סגל ולוחמי מחתרת אחרים, היו מוכנים לשלם אז בחירותם כדי שישמע קול השופר בכותל. המסירות והאהבה לירושלים ניצחו. אני זוכר איך נקרעה העיר. איך החומות שהיו לנו למגן ולמסתור, הפכו לאימת צלמוות. איך אבי, צועד מוכה יגון משכונת מוסררה, להר ציון, מביט על ירושלים העתיקה ובוכה. שערו בנפשכם עד לפני חמישים שנה מי שעמד כאן ב'שטח ההפקר' בגבול העיר העתיקה – סיכן את נפשו במוות. והנה לפני יובל שנים, נפתחו השערים והחומה – החומה שוב הייתה למגדל של אור.

מעולם לא הפסיקו לנסות לערער יסודות ירושלים

מכובדי. לפעמים אני שומע גם יהודים טובים, שמדברים על 'בעיית ירושלים'. ירושלים איננה בעיה. ירושלים היא הפתרון. ישנם חולמי פתרונות מדיניים המנסים לעשות 'משפט שלמה' לירושלים. לחתוך את העיר איברים-איברים. אבל מי שמדבר על ירושלים כמנתח, מי שמדבר על ביתורה של העיר, מביא עליה ועל תושביה אסון, ומחזיר אותה לימי שפלותה ועליבותה. מי שאומר על ירושלים: 'גיזרו', 'חתכו', 'חלקו' – איננו מכיר את ירושלים, ירושלים זרה לו, והוא זר לה. כבר שנים ארוכות מנסים לערער את היסודות של ירושלים. מעולם לא הפסיקו.

גם עכשיו. בוועידת אונסק"ו – מנסים לשכתב את ההיסטוריה לקבוע כי 'אין לנו קשר אל העיר'. לכל אלה המקטרגים על ירושלים יש לנו תשובה אחת: את ירושלים כבר שרפו ושברו וניתצו והספידו אבל היא קמה ושבה אל בניה, פותחת את שעריה לאלפי המאמינים בני הדתות השונות. מכובדי. כמו לפני מאה וחמישים שנה, ירושלים מאוחדת לא נבנית במילים, היא נבנית במעשים. אם אנחנו אומרים לעולם כולו שירושלים היא אחת, ושאת ירושלים אי אפשר לחלק, חלילה לנו מלחלק אותה בעצמנו. כל המביט בירושלים היום, אינו יכול שלא לראות שבין מערבה של העיר למזרחה עדיין פעורה תהום. תהום של הבדלים בלתי נסבלים בשיעורי עוני, תהום של פערי ענק בתשתיות, תהום של הזנחה מתמשכת. מכובדי, ריבונות בירושלים משמעותה אחריות על כל ירושלים.

לעצור בעד הפועלים לחלק את ירושלים. צילום: פלאש 90
לעצור בעד הפועלים לחלק את ירושלים. צילום: פלאש 90

הריבונות שלנו בירושלים תיבחן בכיתות לימוד, בתשתית ביוב, בשירותים שווים. בכמות התלמידים שמסיימים בהצלחה תארים באוניברסיטה העברית. בכמות המזרח ירושלמים שימלאו תפקידים משמעותיים בירושלים. ממשלת ישראל המשקיעה השקעה אדירה וראויה לציון ולשבח בירושלים, מוכרחה בעת הזאת להישיר מבט אל המציאות במזרחה של ירושלים. על ממשלת ישראל ועיריית ירושלים, לקבל החלטה אמיצה ונחושה להתחיל במסע הארוך של איחוד העיר הלכה למעשה. בחלוף חמישים שנה, עלינו לשלב כוחות ליצירת תכנית רב שנתית לאיחודה של העיר. תכנית זו מבטאת את חובתנו לא רק כלפי תושבי מזרחה של העיר, אלא כלפי כל תושביה, וכלפי בירתנו, בירת הנצח המאוחדת. מכובדי כולם. דורות חיכה עם ישראל לשוב לירושלים. מדי שנה קוננו יהודים בתשעה באב, את נפילתה של העיר וייחלו לזכות לראות בבניינה. לפני יובל שנים, זכינו לראות בנס גלוי, וחזרנו לכאן, לעיר העתיקה, לכותל המערבי. ספר הספרים, התנ"ך, מספר לנו שאת החזקתה של ירושלים צריך להרוויח. שירושלים היא פיקדון שבו נוכל להחזיק כל עוד נהיה ראויים לו. הערב, ליד חומות האבן הללו שראו חושך ואור גלות וגאולה, יחד נישא תפילה שנהיה ראויים לפיקדון. שנהיה ראויים לך, ירושלים שלנו, קריה נאמנה".

מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20