"וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". ציור: צ'ארלס פוסטר

 

משה בנאומו בפרשתנו עוסק באחד האירועים המכוננים שהותירו את רישומם העז – חטא העגל ושבירת לוחות הברית: "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים… וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר… וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה… וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט',י'- י"ז).

ננתח את אירוע שבירת הלוחות, בהבחנה בין הלוחות הראשונים השבורים, לבין הלוחות השניים השלמים, בשני היבטים: ההיבט התיאולוגי-פוליטי וההיבט החברתי-נפשי.

ההיבט התיאולוגי-פוליטי של לוחות שבורים בצד לוחות שלמים

דומה כי משה מכוון בראייה עתידית להיבט התיאולוגי-פוליטי במערכת היחסים שבין היהדות לנצרות, שידעה עליות ומורדות בציר הזמן. במאות ה-15-11, כאשר הנוצרים פיתחו את "תיאוריית החילוף והגינוי" שאומרת כי הברית של הקב"ה עם העם היהודי הוחלפה בברית החדשה עם הכנסייה ושהיהודים היו אחראים להרג ישו וצליבתו. תיאוריה זו גרמה לשנאה, אנטישמיות, רדיפות ופוגרומים כנגד היהודים מצד הכנסייה הנוצרית. תיאוריה זו גם גרמה לראשי הכנסייה הנוצרית לקבל את תוכנית הפתרון הסופי של הנאצים. רק לאחר השואה החל משנת 1950, החלה הכנסייה לערוך חשבון נפש ובשנת 1965 במועצת הוותיקן השנייה, הכנסייה הקתולית אימצה באופן רשמי את התיאוריה התיאולוגית החדשה בדמותו של מסמך שנקרא "הנוסטרה אטאטה" ("בזמננו") שדחה את "תיאורית החילוף והגינוי" וגינתה כל  גילויי אנטישמיות. הוותיקן הכיר במדינת ישראל בשנת 1994 וכונן יחסים דיפלומטיים איתה. גם האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, עם מינויו לתפקידו, אמר: "לא יכול להיות נוצרי אנטישמי".

הרשב"ם היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי-פוליטי, כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל: "כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת".

אך ברור לכולם מקריאת הטקסטים והפשט בתורה בתיאור אירוע שבירת הלוחות בספר שמות בפרשת 'כי תשא' ובפרשתנו, כי שבירת הלוחות על ידי משה לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה אקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בפרשתנו: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט', י"ח).

אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה במפורש בפשט בטקסט בפרשתנו כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה לשבור את הלוחות, ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה? כלומר, שתש כוחו של משה, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו – נפלו הלוחות ונשברו?

פרופ' אלעזר טויטו ז"ל מסביר: "מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש", "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו" (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).

הנה לנו דוגמה לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית – "תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי. פרשן שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל. ניתן לומר שיש כאן הנכחה של לוחות שבורים תיאולוגיים, בצד לוחות שלמים תיאולוגיים, שכן: "לוחות שבורים מונחים בארון, בצד לוחות שלמים" (ברכות, ח', ב').

ההיבט החברתי נפשי, של לוחות שבורים בצד לוחות שלמים

משה בנאומו בפרשתנו על אירוע שבירת הלוחות ומשמעויותיו מכוון גם להיבט החברתי-נפשי, בדגש על תופעת השכחה. שבירת הלוחות אין משמעותה שכחת הלוחות הראשונים השבורים. כאן מתקיים שילוב בין שני הלוחות ושילוב בין הזיכרון לשכחה. בגוף ניתן לפגוע פיזית, אבל אי אפשר לפגוע בנכסי הרוח שכינס אדם לעצמו בחייו, בקניינו הרוחני.

במסכת ברכות ח' עמ' א', נאמר שרבי יהושע בן לוי מצווה את בניו "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". אנו עדים בחיי היום-יום לתופעת הדמנציה והשכחה למשל, ללוחות שבורים של אנשים: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" (תהילים נ"א, י"ג).

המהר"ל מפראג, שחי במאה ה-16, חודר באופן מדהים לתופעת הדמנציה הזו: "המדרגה שקנה האדם על ידי התורה, אין לומר שבטלה… כאשר שכח תלמודו. כי לא נחשב שהתורה מסתלקת מן האדם… כי זה עניין האדם בעל גוף, אשר מצד גוף שלו, אי אפשר שתהיה התורה עמו כל שעה… וכן אף שנסתלקה ממנו התורה לאנסו בשביל הגוף המקבל, אין נחשב שהתורה מסתלקת ממנו" (נתיבות עולם, נתיב התורה, י"ב).

נראה כי המהר"ל מכוון בפירושו לכך שתכניו של הזיכרון קיימים ושלמים בהוויתו הפנימית של האדם הסובל מדמנציה ואלצהיימר, אך בפועל, המנגנון המוחי שלנו האחראי על "שליפת" נתונים נפגם ואיננו פועל.

משה בנאומו פונה בקריאה לכולנו: אל לכם לזרוק את הלוחות השבורים או להתעלם מהם ולראותם כשקופים ופחותי ערך, עלינו להעניק גם להם קדושה כבוד והדר. עלינו להתייחס אליהם כלוחות שלמים, להתחבר לאמרתו של הרבי מקוצק: "אין יותר שלם מלב שבור", ולשיר את שירה של נעמי שמר "אין דבר שלם יותר מלב שבור".

אנו נושאים את ארון הברית, בו נמצאים גם הלוחות השבורים, במסע המחויבות החברתי והמוסרי, לאורך דברי ימי עמנו, כשבתוכו מונחים לוחות שלמים בצד לוחות שבורים. משה מנחיל לעם ישראל ערך חברתי של הכלתם, ולא הדרתם, של אלו שפעם היו שלמים ולימים הפכו לשבורי גוף ונפש בצוק העיתים. משה דורש מחויבות זאת ממנהיגי החברה, מהמשפחה ומכולנו.

באירוע המכונן בפרשתנו של שבירת הלוחות, על ממדיו ומשמעויותיו השונים, מנחיל לנו משה צידה לדרך – מורשת של ערכים ומידות, קודקס של התנהגות וארגז כלים לחוסנו, איתנותו וזהותו של עם ישראל לאורך הדורות, בגולה ובמדינת ישראל, למשמעות האמיתית של "לוחות שבורים בצד לוחות שלמים מונחים בארון".

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל מלב"ב למען חולי האלצהיימר ומשפחותיהם. לשעבר מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב-יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות