גרינבלט וקושנר הגיעו במיוחד למועצת הביטחון של האו"ם, אבו מאזן סירב להיפגש. צילום: רויטרס

השבוע דווח בעיתון הסעודי "אל-חיאת" כי האמריקאים יורדים מ"עסקת המאה" של טראמפ. הסיבה? "לא נוכל לכפות את תכנית השלום על אבו מאזן". בכך, התהליך המדיני חוזר למקפיא בו נמצא מזה כשמונה שנים, למרות ניסיונות שונים של האמריקאים (בעיקר מהממשל הקודם) להתניע אותו מחדש.

לכאורה, הגישה הפלסטינית כלפי וושינגטון נוחלת הצלחה כבירה. למרות שהחרימו את סגן הנשיא, סירבו להיפגש עם שליחי טראמפ למזרח התיכון ואף קיללו את השגריר, נראה כי יימלטו מהממשל הפרו-ישראלי אי פעם ללא עונש בזירה המדינית. האירופאים אמנם ממשיכים לגבות את וושינגטון, אך הסרבנות של רמאללה עושה את שלה.

ממשיך בשלו. אבו מאזן בקבלת הפנים למחבל רג'אאי חדאד שרצח את גבריאל הירשברג הי"ד ב-1997

 

בחסות הממשל הקודם, הפלסטינים צברו מעמד בינלאומי מרשים. הכניסה לאינטרפול אמנם קרתה בספטמבר האחרון, אך שורשי המאמץ הפלסטיני נזרעו עוד קודם לכן. הרשות זכתה גם בחברות כמשקיפה בבית הדין הבינלאומי ובעצרת הכללית של האו"ם. את אלו יהיה קשה לקחת ממנה, גם אם הנשיא האמריקאי זועם עליהם.

ממשל טראמפ, צריך להודות, טוב לישראל יותר משהיה אובמה לפלסטינים. הנשיא הקודם לחץ על ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ועודד את העולם לגנות אותה וניצל את נקודת התורפה הישראלית הנוגע לאיראן כדי להפעיל עוד לחץ על ישראל. עם זאת, הוא לא הסיר סוגיית ליבה בסכסוך והעניק אותה לפלסטינים, כפי שטראמפ עשה בעניין ירושלים.

רוח חדשה בבית הלבן, אך ישראל לא מכוונת לשום מקום

כעת, משהקערה התהפכה והבית הלבן הפך אוהד לישראל, הפלסטינים פועלים כדי ליצור מעקפים לטראמפ. הידיעה ב"אל חיאת" הופיעה מיד לאחר ביקורו של יורש העצר הסעודי מוחמד בין-סלמאן בוושינגטון, לא בדיוק צירוף מקרים. החרם שהוטל ברמאללה על הבית הלבן והרטוריקה התקיפה נגד פרידמן מאיינים את הרוח הגבית שטראמפ מעניק לישראל. במקביל, כמובן, נמשכת הבנייה הפלסטינית בשטחי C, שנקבעו כאזורים ישראלים בהסכמי אוסלו, בחסות עיצומי עובדי המנהל האזרחי ובמימון אירופי.

תיאום מושלם. רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ בדאבוס. צילום: רויטרס

 

מה ישראל עושה כדי להיערך ליום שאחרי טראמפ? אמנם כעת נראה כי התמיכה האמריקאית בישראל חזקה מאי פעם, אך בעוד שלוש שנים או אולי שבע, בוושינגטון יעמוד אדם אחר, שלא בהכרח תומך בישראל כפי שטראמפ תומך. תיאום העמדות בין ישראל וארה"ב בסוגייה האיראנית בהחלט משמעותי, אך את זמן החסד של הממשל הזה ראוי לנצל גם לאפיק המרכזי איתו ישראל מתמודדת.

אחד העוגנים האלו יכול היה להיות מושב במועצת הביטחון של האו"ם, אך בלית ברירה ישראל נאלצה לוותר על כך. את התסכול האמריקאי מהפלסטינים ניתן היה לנצל לקידום יוזמות להחלת ריבונות כלשהי: בבקעת הירדן (כפי שהציעה ח"כ השכל), או באחד מגושי ההתיישבות מעבר לקו הירוק. אפשר להקים יישובים נוספים בנקודות אסטרטגיות או להרחיב את הבנייה בירושלים וביהודה ובשומרון. אפשר לאכוף את חוקי הבנייה בשטחי C בתקיפות נגד הפלסטינים, ולכל הפחות למנוע מהם לקבוע עובדות בשטח.

בנייה בישוב החדש עמיחי המיועד למפוני עמונה, יוני 2017. צילום: פלאש 90

 

אך ישראל לא פועלת בשום תחום. אדרבה, היא נותנת למציאות להטיל עבורה עוגנים בשטח. ככל שהסרבנות הפלסטינית תימשך – והיא תימשך – ישראל לא תצטרך "לשלם" על העברת השגרירות לירושלים. זו תהיה המציאות החדשה, כפי שקבע אותה טראמפ. גם נשיא דמוקרטי ייאלץ להכיר בכך, אפילו בעל כורחו. הסנאט, למרות התנגדות של חלק ממערכת הביטחון הישראלית, אישר את חוק טיילור פורס שימנע העברת כספי סיוע אמריקאים לפלסטינים כל עוד אלו ממשיכים לממן משפחות טרור.

מה ישראל עושה בנוגע להסתה הפלסטינית ובנוגע למימון משפחות מחבלים? הופכת אותם לטיעונים נגד הפלסטינים, במקום לעצור אותם גם אצלה. על שולחן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יושבת הצעת חוק פרטית של ח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) שנועדה להפסיק את מימון הטרור ע"י ישראל, ממשלת הימין צריכה למהר ולאשר אותה.

נתניהו ואבו מאזן. צילומים: הדס פרוש ופלאש 90

 

לפני שבוע וחצי ישראל כמעט הלכה לבחירות. ההנחה הרווחת היא שאת ממשלת הימין הנוכחית הייתה מחליפה ממשלה לאומית אחרת. אך מה שווה לנו השלטון, אם אנחנו הולכים ומפספסים את ההזדמנות הגדולה ביותר אי פעם לטמון את פתרון שתי המדינות בחול המדיני?