שירה חסיד, אשת רפואה ששמעה זוג ערבי מברך בערבית על הפיגוע בצומת עפרה בעוד הם נמצאים בקליניקה שלה, כתבה פוסט שריגש את הקוראים וזכה לאלפי לייקים ושיתופים:

06:20 בטרמפיאדה, עוד מנסה לפקוח את העיניים ולהתעלם מהקור המקפיא. השמש עוד לא התעוררה, מה אני עושה פה?!
על ספסל לידי יושב זוג צעיר, הבעל קורא לאישה בקולי קולות מאמר הלכתי באנגלית, ומוסיף פירושים משלו. באיזשהו שלב לא יכולתי יותר להתאפק.
אני: אתם יכולים, אולי, קצת יותר בשקט?
הבחור לאשתו: why did she ask us that?!
האישה: sometimes, when you dont understand the language, it could be kind of bothering to hear it.
אני: .i understood every word. its just bothering. על הבוקר!!

למחרת, 06:20.
מנסה להבין מי אני ומה אני בכלל, בדרך לטרמפיאדה. רואה את הזוג הצעיר יושב על הספסל, עם עלון תורני כלשהו. מדברים בלהט.
קולטים אותי.
מכניסים את העלון לתיק.
יושבים בדממה עד שאני עולה לטרמפ.
אותו דבר בשבוע שלאחר מכן. וגם חמישה ימים אחרי זה.

אז לא התכוונתי לזרוע בהם אימה, אבל אני לא מתכוונת לא להנות ממנה…

————

"יום חמישי בבוקר. כל המדינה רועשת עדיין על התינוק שנקבר אתמול, עובר שנקרע בבת אחת מההגנה, החום והבטחון שברחם אמו לתוך עולם אכזרי במיוחד.

זירת הפיגוע בעפרה. צילום: עופר מאיר, פלאש 90

 

יושבת עם זוג הורים צעירים, מוסלמים, ושלישיית התינוקות המתוקים שלהם. אני יודעת ששום עוצמת כאב שאני מרגישה, לא תגרום לי לתת להם טיפול שונה מלכל נבדק אחר, מאיזה מוצא שיהיה. ברור, חוץ מעניין הערבית.

אני תמיד מדברת עם פציינטים ערבים בערבית, כדי להקל עליהם את הצורך בשימוש בשפה זרה, בעת בדיקה שרבים כל כך חוששים מתוצאותיה. לא היום, אני לא מסוגלת. הם פונים אליי באנגלית, ואני עונה באנגלית, וזה מסתכם בזה. הם לא צריכים לדעת שאפשר גם בערבית.

הלוויתו של עמיעד ישראל איש רן הי"ד. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

 

"the hearing is fine" אני אומרת לאמא אחרי שאני מסיימת לבדוק תינוקת אחת, היא מחייכת. הלאה, תינוק שני. זה דו קיום מחורבן, אני כותבת לחברים שלי. היולדת הערביה נרדמת פה על הכורסה בחדר שלי, כשבחיקה תינוקת אחת ישנה ועוד שניים בסלקלים ליד, והבטחון שלהם להירדם אצלי – המתנחלת – בחדר, והמוות הכל כך נוראי שהתרחש בדיוק 5 קומות מעל איפה שאני יושבת- זו תמצית ההבדל בינינו לבינם.

"אל תגיעי למקומות האלה" הם מבקשים לענות לי "לתינוקות הרכים אין שום קשר לפשעי שנאה". נכון, אני עונה, והלוואי שהם יגדלו להיות מבשרי שלום. ומשהו ממשיך להצבט בלב. אני חושבת על האמא הצעירה ששוכבת כמה קומות מעלי, ולבי איתה.

"this one is also fine" אני אומרת לאמא, כשבעלה מצליח להעיר אותה אחרי שסיימתי את הבדיקה השניה. היא ישנה חזק ועמוק במהלך הבדיקה, ואני מתחילה להרפות. מתכוונת להתחיל את ההכנות לבדיקה של התינוק השלישי, האבא יושב לידי על כסא ומסתכל על אתר חדשות בפלאפון שלו, מחייך.

06:20 בטרמפיאדה, עוד מנסה לפקוח את העיניים ולהתעלם מהקור המקפיא. השמש עוד לא התעוררה, מה אני עושה פה?!על ספסל לידי יושב…

Posted by ‎שירה חסיד‎ on Saturday, December 15, 2018

 

"פי כמאן מתסאוובין", יש עוד פצועים, הוא אומר לאשתו. חיוך רחב מתפשט גם על הפנים שלה. "אה? כיף?" כן? איך? הוא מצחקק. "עמליאת", פיגועים. הם מחליפים חיוכים מרוצים, מתרווחים בכיסאות הנוחים, אני קופאת.

לא מסוגלת להישאר פה יותר. לא יכולה לתת לאנשים האלה טיפול. אני יוצאת מהחדר, ומתפרקת בבכי בזרועות חברתי דבורה. איך בנאדם יכול להיות מנוול כל כך? איך??? גם להם יש תינוקות, שנולדו בערך באותו שלב הריון כמו הרך שהלך לעולמו רק אתמול. פה, באותו בי"ח, באותה פגייה.

אותם רופאים נלחמו על חייהם, אותן אחיות טיפלו בהם בשבועות שהיו מאושפזים. לעזאזל, אחד התינוקות שלהם אולי ישן במיטה שבה הגור התמים נפח את נשמתו. והם מפיקים עונג מהאלימות הזאת?

זירת פיגוע הירי סמוך לצומת עפרה. צילום: תיעוד מבצעי מד"א

 

באיזו שפלות ועזות מצח הם צוחקים על דברים כאלה, רק כמה קומות מתחת למקום בו שוכבת אותה בחורה צעירה, שנפער לה חור שאין לדמיין אותו בבטן? רגע אחד היה שם עובר, בועט, מתרוצץ, רוקד, שיא התמימות והרוך, חלק ממנה ומזהותה. אמא. ורגע אחרי זה כדורי שנאה פילחו את גופה ושברו את לבה ואת חייה לאלפי רסיסים. איך אפשר להפיק הנאה מהרס, מוות, כאב?!?"

"סה"כ, גם אני משוכני הטרמפיאדות. הנצחון המטופש שלי על דוברי האנגלית מביך בעיני. ולזוג המזעזע שהיה אצלי בחדר הבדיקה לא יכולתי לומר "פהמת כל כלמה"- הבנתי כל מילה, כי אני לא מבינה: בכלל לא מבינה איך אפשר לשנוא בצורה כל כך מרושעת".



מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20