3:44 24/11/2017
דף הבית > מורשת > "לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים" | פרשת וירא

"לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים" | פרשת וירא

הפער בין קבלת החלטות אישיות לבין מחויבותנו והתמדתנו ביישומן, הוא תבנית פער מובנה בחיינו. מה אפשר לעשות? התשובה אצל שרה אימנו

"לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים"
"לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים"

 

סר אדמונד הילרי, הכובש הראשון של הר האוורסט, השאיר לנו כמורשת משפט אלמותי:  "לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים". אנו נוכחים לא אחת בפער שבין החלטה אסטרטגית, לבין העמידה בביצועה ויישומה באופן קבוע ומלא. בפער שבין הרטוריקה וההצהרה על החלטות חשובות ואסטרטגיות שקבלנו על עצמנו, לבין הפרקטיקה ביישומן.

מוכר לנו הפער המובנה שבין הכוונות האמיתיות והטובות שלנו, שמוצאות ביטוי ברטוריקה והצהרות של מילים גבוהות, לבין הפרקטיקה והיישום הדורשים שגרה של משמעת מחויבות והתמדה. בדרך כלל, לא מעט החלטות בחיינו "נולדות" לפני החגים או במהלכם, באומרנו בכוונה גדולה ובהתלהבות שאנו מתכוונים להתחיל בהן מיד "אחרי החגים". בפרקטיקה ובמציאות הטופחת על פנינו, לא אחת יישומן של החלטות אלו נדחות ,מ"אחרי החגים" כאן ועכשיו ל"אחרי החגים" הבא. במקרה הטוב, אנו מתחילים ביישום ההחלטה ומה שקבלנו על עצמנו אך איננו מתמידים, ובמקרה הפחות טוב, איננו מתחילים כלל ביישום. הפער בין קבלת החלטות אישיות לבין מחויבותנו והתמדתנו ביישומן, הוא תבנית פער מובנה בחיינו.

מדע "הפסיכולוגיה החיובית" מבית מדרשו של מרטין סליגמן (פסיכולוג יהודי אמריקאי, יליד 1942), מציג מודל פערים בנושא דיוננו על גבי שני צירים. האחד, הוא ציר האתגר והשני, הוא ציר היכולת. אם האתגר שאנו מציבים לעצמנו הוא בפער גדול וגבוה מהיכולת שלנו, אזי אנו עלולים להיכנס למצב של תסכול וייאוש ואף לדיכאון. אם היכולת שלנו היא בפער גדול וגבוה מהאתגר המוצב בפנינו, אנו עלולים להיכנס למצב של שעמום, אדישות וחוסר עניין. סליגמן, בעקבות מחקריו, טוען שלעולם עלינו תמיד לשאוף ולהציב בפנינו אתגרים שהם גבוהים מעל יכולותינו, אבל  במידתיות, במינון ובאיזון מתאימים.

פרשתנו מלמדת אותנו שיעור מאלף אודות תהליך של קבלת החלטות בחיים, בכל הקשור למחויבות, לעמידה ולהתמדה ביישומן של החלטותינו, אותן קבלנו על עצמנו לקיים. בסופה של פרשת "לך לך", מתוארת דרמה בכמה מערכות: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ד' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה… וַיָּבֹא אֶל-הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל  אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט  ה', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ… וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ… וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם, בֵּן; וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם-בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל" (בראשית ט"ז, א'-ו' ).

בפרשתנו, וירא, הדרמה הזו נמשכת: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת, עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. (כ"א,ט'-י"א).

שרה אמנו, שמאופיינת בפרשות "לך לך" "וירא" כאשת חסד של ממש במעשיה הנאצלים בגיור והדבקות בבעלה אברהם במסע לארץ ישראל וגם בהכנסת האורחים הנדיבה של האורחים הזרים שהיו מלאכים, זוכה לביקורת של ממש מפרשנינו השונים.

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194-1270) בביקורתו הנוקבת, כתב כי "חטאה אמנו שרה בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".

הרד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי, 1160-1236) מרחיק לכת בביקורתו וכותב: "וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל כמו שאמר המלאך להגר: 'כי שמע ה' אל עניך, והשיב לה (להגר) ברכה תחת עניה', וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות… ולא נהגה שרי בזה (בעינוי של הגר) לא למידת מוסר ולא למידת חסידות… היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם, לעשות כל יכולתו, במה שתחת ידו… ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל".

תמרור האזהרה, עבורנו, מהתנהגותה של שרה כלפי הגר וישמעאל, מורה לנו את החשיבות לעמוד בהחלטות שאנו מקבלים על עצמנו ולהתמיד בקיומן. שרה קבלה החלטה אסטרטגית אמיצה לקיים את זרעו של אברהם והמשכיותו, בקבלתה החלטה טקטית נועזת, הראויה לכל שבח, בהציעה לבעלה אברהם לקחת את הגר לאשה ולהיבנות ממנה. אך בהמשך, כמו "במבצע מתגלגל", כאשר האיזון המשפחתי נראה כמתערער, שרה נסוגה מהחלטתה ב-180 מעלות, ולוחצת על אברהם לגרש מהבית את הגר ובנה ישמעאל.

נחמה ליבוביץ' מחדדת תמרור אזהרה זה בדבריה הנפלאים: "אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל לקומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו, ייטיב לשאול עצמו תחילה, אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף, שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו, כי אם רגע יעלה מעלה ביכולת הוויתור ובהבאת קורבן ובכבישת כל יצר אנושי וכל מאוייו, שאם לא יוכל גם לשהות על אותם רוכסי ההרים שאליהם טיפס והגיע לרגע, סכנה שיפול מטה מטה בהרבה ממה שהיה בזמן היותו במישור… כאן נוזף הרמב"ן חמורות באלה המשתכרים בהחלטותיהם הנדיבות, בהתעוררות רוחם לקראת כל טוב ואצילי, בהתחלותיהם האמיצות, החלטות שאין עמהן הגשמה, התחלות שאין עמן המשך, התעוררות והתלקחות, אשר סופם דעיכה ושקיעה. הן לו לא רצתה שרה לכבוש יצרה, להתגבר על כל רגש ושמץ של קנאה בצרתה (הגר), לו לא העפילה לדרגה על אנושית זו- לא הייתה נופלת לחטא של 'ותענה שרי' – ולא היה נולד מי שהוא ובניו, הנם רצועת מרדות לישראל עד היום הזה".

מעניין לראות בהפטרה לפרשתנו דוגמא שונה וחיובית לנושא דיוננו בדמותה של 'האישה האחת': "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה'; וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים… וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ, מֵאֵת, כָּל שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ) כֵּלִים רֵקִים, אַל תַּמְעִיטִי… וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת).  וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן. וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נשיכי (נִשְׁיֵךְ); וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ), תִּחְיִי בַּנּוֹתָר" (מלכים ב', ד', א'-ז').

'האישה האחת' מקבלת החלטה לעמוד במטלה שמוטלת עליה על ידי הנביא אלישע. זה דרש ממנה אמונה, התמדה ומשמעת עצמית, לשאול כלים ולמלא אותם. הכול תלוי בה. היא יכלה להישבר ולהתייאש ואולי ליפול ולנטוש את המשימה שקיבלה על עצמה, אבל היא נחושה ומתמידה, היא לוקחת אחריות על ההחלטה שקיבלה ובסוף מגיעה למבחן התוצאה וליעד הסופי.

האירוע המכונן של ציר שרה-אברהם-הגר מלמד אותנו שיעור בקבלת החלטות שדורשות מעמנו שליטה, חוסן, משמעת והתמדה. עדיף לחשוב פעמיים ולא להיחפז, טרם אנו מקבלים על עצמנו החלטות שלא נעמוד בהם. במיוחד באותן החלטות שמשפיעות על גורל זולתנו.

עלינו לזהות מראש אם קיים פער לא סביר בין האתגר שאנו מציבים לעצמנו לבין יכולתנו לממשו. כאשר כבר קבלנו החלטה במודעות ולא בלחץ, תוך בדיקת התכנות וניתוח בעיות פוטנציאליות. כאן המבחן האמיתי שלנו בהתמדה ובמשמעת העצמית, אל מול גורמים מעכבים או פיתויים ויצר הרע שאורבים לנו בדרך ומנסים להשפיע עלינו לסגת.

הכול בראש והכול נתון בידינו. סר אדמונד הילרי צדק: "לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים".

שבת שלום ומבורך.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו. בשנת 2008 נבחר ד"ר זאב פרידמן כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. ד"ר פרידמן בוגר תואר ראשון במינהל חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; תואר מוסמך (M.S.W) בעבודה סוציאלית, מינהל ותכנון חברתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן. תואר שלישי Ph.D במדעי החברה, באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפיתוח מודל תיאורטי ויישומי של הגורמים המקדמים והמעכבים תהליך יישומו של מיזוג ארגוני במגזר הציבורי בכלל ובשירותים החברתיים בפרט.
לתגובות

אולי יעניין אותך גם

הדלקת נרות שבת. צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

זמני כניסת ויציאת השבת פרשת "ויצא"

זמני כניסת ויציאת שבת פרשת ויצא, ז' בכסלו תשע"ח, 24-25.11.2017 למניינם