"בכנסת, הכבוד של חבר הכנסת הוא הכבוד של הציבור". משפט יפה, נכון? "הכבוד של חבר הכנסת הוא הכבוד של הציבור". תזכרו  את המשפט הזה, עוד מעט נספר לכם מי אמר אותו ובאיזה הקשר, אבל קודם: אתם זוכרים את הכותרת שליוותה אותנו אתמול "הזעם הצרחות ואובדן השליטה", הכותרת הזאת נכונה גם להיות: הנה היא, קבלו אותה, את המועמדת לראשות מרצ,  חברת הכנסת תמר זנדברג.

סוער היה היום בועדת הפנים של הכנסת שעסקה בגירוש המסתננים. הזעם הצרחות ואובדן השליטה של זנדברג הביאו אותה לכנות את חברי הכנסת של הליכוד "חברים של נאצים".

הצצה לאלבום התמונות של זנדברג מגלה איזה חברים, או מושאיי הערצה היא מעדיפה: הנה ביקור על קברו של מכחיש שואה, ראש ארגון טרור, רוצח, רומס זכויות אדם. לזכרו של ערפאת היישר מהאלבום של זנדברג.  חברים של נאצים. מתנצלת על האמירה הזאת? מה פתאום!

"חברים של נאצים". ח"כ זנדברג בדיון המסתננים בוועדת הפנים של הכנסת, היום (ב'). צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
"חברים של נאצים". ח"כ זנדברג בדיון המסתננים בוועדת הפנים של הכנסת, היום (ב'). צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

אז אולי, אולי  זה באמת כמו שזנדברג אומרת הרגישות הזאת של חברי הכנסת של הליכוד, ואולי הרגישות של כולנו למושגים האלה מימי השואה. לזנדברג, כמו ששמעתם אין רגישות כזאת. מבחינתה אפשר לומר הכל בפנים. טוב, לא הכל, כמעט הכל.

אפשר לא להסכים – אבל השוואה לשואה? איך הסטודנט הזה הרשה את זה לעצמו. היום ראינו שיש דברים שמותר רק לזנדברג.

חברים של נאצים. מי יודע? אולי ברגע הזה היינו צריכים לעצור ולמחוא כפיים לזנדברג. כפיים לזעם, לצרחות, לאובדן השליטה. אבל כאשר זנדברג בסביבה – היזהרו לכם עם הכפיים.

אז איך נסכם את היום הזה של זנדברג? איך נסכם את שפת הגוף הזאת, הדיפת הסדרניות, השפה, הזעם. ברגעים האלה, ברגעים תזכרו את המשפט שפתחנו איתו "בכנסת, הכבוד של חבר הכנסת הוא הכבוד של הציבור".

אז תזכרו את היום הזה בחייה הפוליטיים של תמר זנדברג, תזכרו את היום הזה בחייה הפוליטיים של מי שמועמדת לראשות מפלגה בישראל, מי שקוראת לעמיתיה "חברים של נאצים".

היא מדברת על הכבוד של הציבור אבל הראתה היום כיצד נראית הבושה שלו, הבושה של הציבור.



אמיר איבגי

אמיר איבגי