3:43 24/11/2017
דף הבית > מורשת > תחקיר שבירת לוחות הברית

תחקיר שבירת לוחות הברית

פרשת עקב: במסגרת "סמינר הכנה" לקראת כניסתם לארץ ישראל, מזכיר משה לבני ישראל אירועים של חוויה מכוננת כדי ללמוד מהם

פרשת עקב היא תחקיר נוסף בספר דברים של אירועי המדבר המז'וריים. תחקיר שמתקיים בפגישה נוספת מיני רבות של משה עם בני ישראל, במסגרת "סמינר הכנה", לקראת כניסתם לארץ ישראל. הסמינר מתנהל על פני הפרשות בספר דברים.
משה מציג בסמינר ההכנה לבני ישראל אירועים שחוו במדבר, שכבר הופיעו בספרי שמות ובמדבר. אירועים שהותירו חוויה מכוננת ומעצבת לקראת הכניסה לארץ.

שבירת הלוחות

משה בוחר את אותם האירועים, לא כדי לספר באמצעותם סיפורים מרתקים. אלא ובעיקר, "כארגון לומד" של עם ישראל. ליתר דיוק, הוא נוקט במתודולוגיה של תחכים, ולא תחקיר, בצורה של: ממצאים > ניתוח > מסקנות > המלצות, על מנת לגזור מאירועים אלו מורשת של ערכים ומידות, קודקס של התנהגות וארגז כלים, שיהיו חלק בלתי נפרד מאושיות הריבונות של העם בארצו ובמולדתו.

אחד האירועים המכוננים שהותיר את רישומו העז ומתואר בהרחבה בפרשתנו הוא חטא העגל ושבירת לוחות הברית על ידי משה.
בלוחות הראשונים, הקב"ה אקטיבי (מעשה אלוקים) ומשה פסיבי: "וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" (שמות, ל"ב).
בלוחות השניים, הקב"ה פסיבי ואילו משה הוא האקטיבי: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וִּיכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים" (שמות,ל"ד).

בפרשתנו נכתב: "וַיִּתֵּן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים–כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים; וַעֲלֵיהֶם, כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ–בְּיוֹם הַקָּהָל. וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים–לֻחוֹת הַבְּרִית. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה… וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם–עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר–מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים, ט',י'-י"ז).

ננסה לנתח את אירוע שבירת הלוחות, בהבחנה בין הלוחות הראשונים, לבין הלוחות השניים, בהתבוננות מעמיקה רב ממדית. נציג ניתוח של הממדים הבאים:
א. תאולוגי פוליטי.
ב. תקשורתי הנגשתי.
ג. זיקנה ושכחה.

הממד התאולוגי פוליטי

הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, 1080-1160) היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלסמות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות מסביר הרשב"ם כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל: "כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת".
אך ברור לכולם מקריאת הטקסטים והפשט בתורה באירוע שבירת הלוחות בספר שמות (בפרשת 'כי תשא') ובפרשתנו, כי שבירת הלוחות על ידי משה לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרו-אקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בפרשתנו: "ואתפוס בשני הלוחות ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (דברים, ט', י"ח).

אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה לשבור את הלוחות, ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה? כלומר, שתש כוחו של משה שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?

פרופ' אלעזר טוויטו ז"ל עסק במחקריו האקדמיים באוניברסיטת בר אילן, בדרך פרשנות פרשנינו השונים, כתבנית נוף חייהם וסביבתם. טויטו נדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בממד התאולוגי-פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי.
בניתוח מאלף מסביר טוויטו כי "מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש", "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם, מטרתו ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, שבת משפטים, מקור ראשון, כ"ד שבט תשע"ה).

כידוע, מערכת היחסים בין היהדות לנצרות פשטה ולבשה צורות שונות במהלך דברי ימי ההיסטוריה, מאז ימי חורבן בית שני והמרד הגדול, באימרה הידועה של רבי שמעון בר יוחאי: "בידוע שעשו שונא ליעקב", ובהמשך במאות ה-11 עד ה-15, הנוצרים פיתחו את "תיאוריית החילוף והגינוי", שאומרת כי הברית של הקב"ה עם העם היהודי הוחלפה בברית החדשה עם הכנסייה ושהיהודים היו אחראים להרג ישו וצליבתו. תיאוריה זו גרמה לשנאה ואנטישמיות, רדיפות ופוגרומים כנגד היהודים מצד הכנסייה הנוצרית. תיאוריה זו גם גרמה לראשי הכנסייה הנוצרית לקבל את תכנית הפתרון הסופי של הנאצים.
רק לאחר השואה, החל משנת 1950 החלו הכנסיות לערוך חשבון נפש ובשנת 1965, במועצת הוותיקן השנייה, אימצה הכנסייה הקתולית באופן רשמי את התיאוריה התיאולוגית החדשה בדמותו של מסמך שנקרא "הנוסטרה אטאטה" ("בזמננו") שדחה את "תיאורית החילוף והגינוי" וגינתה כל גילויי אנטישמיות. הם דחו הרעיון הקודם שהיהודים הם האחראים על מותו וצליבתו של ישו ועיגנו את הברית בין אלוקים לבין העם היהודי: "היהודים יישארו יקרים ביותר לאלוקים".
התפתחות נוספת הייתה כשהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית הכנסת הגדול ברומא בשנת 1986. הוותיקן הכיר במדינת ישראל בשנת 1994 וכונן איתה יחסים דיפלומטיים. בשנת 2000 ביקר יוחנן פאולוס השני בישראל, ביקר ביד ושם, נפגש עם הרבנים הראשיים והתפלל בכותל המערבי, שם נשא תפילה: "אלוהי אבותינו, אתה בחרת באברהם ובזרעו להביא את שמך אל העמים. אנו נעצבים עמוקות על התנהגותם של אלה שלאורך ההיסטוריה גרמו סבל לילדיך אלה ומבקשים את מחילתך. ברצוננו להתחייב לאחווה אמיתית עם העם של הברית". גם האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, עם מינויו לתפקידו אמר: "לא יכול להיות נוצרי אנטישמי".

הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של פרשן בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית – "תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה חי ולפרש את הטקסט בפרשתנו של שבירת הלוחות, כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאורית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.

הממד התקשורתי הנגשתי

לוחות הברית הם התשתית לקודקס הערכים המידות וההתנהגות של עם ישראל בארצו. יש צורך בלוחות שתוכנם יהיה מונגש ליכולת הלמידה, הקליטה, ההפנמה וההטמעה של עם ישראל במדבר לקראת הכניסה לארץ.
הקב"ה ומשה כבר ערכו תחכים ולמידה על הפער בין המנהיג משה לעמו בתקופת מצרים. בתחכים נותחו הפערים והמסקנות בסוגיית התקשורת והנגשתה בין משה לעם ישראל, כמתואר בספר שמות: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות, ו', י').

"בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמור, הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (שמות, ו', י"א- י"ב).

המהר"ל (רבי יהודה ליווא בן בצלאל, 1520-1609) בפרשנותו מנתח את הסיבה לפער התקשורת והנגשתה. לדבריו, כבדות הפה וערלות השפתיים של משה, איננה מעידה על פגם אורגני או טכני (גמגום או חוסר בקיאות בשפה המצרית), אלא היא נעוצה במהות, בפער התקשורת הגדול בין המילים הגבוהות וההבטחות הגדולות, לבין היכולת להנגיש אותן לבני ישראל.

היישום של מסקנות והמלצות תחכים אירוע מצרים "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", מוצא את ביטויו בלוחות השניים – "מעשה משה", לעומת הלוחות הראשונים – "מעשה אלוקים". הלוחות השניים בתוכנם ובמשמעותם, כקודקס הערכים, המידות וההתנהגות של עם ישראל בארצו מונגשים, נקלטים, מופנמים ומוטמעים בתודעה ובפרקטיקה של עם ישראל.

הנה לנו תובנה לחיים על חשיבותו של ממד התקשורת, הנגשתו, הפנמתו והטמעתו. עד כמה אנו עדים בחיי היום יום לפערי תקשורת בין מנהיגים למונהגים, בין מנהל לעובדים, בין מורה לתלמידיו, בין הורים לילדיהם. בלוחות הראשונים היה קיים פער גדול בין הלוחות לבין העם, שכן משה היה פסיבי ואילו בלוחות השניים, משה הוא האקטיבי שיודע להנגיש את תוכן הלוחות לעם ישראל.

ממד הזיקנה והשכחה

שבירת הלוחות הראשונים, אין משמעותה שכחתם. כאן מתקיימת סינרגיה בין שני הלוחות וסינרגיה בין הזיכרון לשכחה. במסכת ברכות (ח' עמ' א') נאמר שרבי יהושע בן לוי מצווה את בניו: ״היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן, לוחות ושברי לוחות מונחות בארון״.

אנו עדים בחיי היום יום לתופעת הדמנציה והשכחה, ללוחות שבורים של אנשים – "אל תשליכנו מלפניך ורוח קודשיך אל תיקח ממנו" (שמע קולנו, סליחות).
איננו זורקים את הלוחות השבורים, אנו מעניקים גם להם כבוד והדר. אנו זוכרים את הלוחות השבורים שפעם היו שלמים. אנו נושאים את הארון במסע המחוייבות החברתי והמוסרי, לאורך דברי ימי עמנו, כשבתוכו מונחים לוחות שלמים בצד לוחות שבורים.

תחכים האירוע המכונן של שבירת הלוחות על ממדיו השונים, הוא מורשת של ערכים ומידות, קודקס של התנהגות וארגז כלים, שהם חלק בלתי נפרד מחוסנו, איתנותו וזהותו של עם ישראל, בגולה ובארצו מולדתו, בימים ההם ובזמן הזה.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו. בשנת 2008 נבחר ד"ר זאב פרידמן כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. ד"ר פרידמן בוגר תואר ראשון במינהל חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; תואר מוסמך (M.S.W) בעבודה סוציאלית, מינהל ותכנון חברתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן. תואר שלישי Ph.D במדעי החברה, באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפיתוח מודל תיאורטי ויישומי של הגורמים המקדמים והמעכבים תהליך יישומו של מיזוג ארגוני במגזר הציבורי בכלל ובשירותים החברתיים בפרט.
לתגובות

אולי יעניין אותך גם

הדלקת נרות שבת. צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

זמני כניסת ויציאת השבת פרשת "ויצא"

זמני כניסת ויציאת שבת פרשת ויצא, ז' בכסלו תשע"ח, 24-25.11.2017 למניינם