ישראל תבור, אושיית פייסבוק ישראלי-צרפתי, הסב את תשומת לבי לקול קורא של העיתון הצרפתי "לה מונד" שביקש לאסוף עדויות מעולים מצרפת שעלייתם נכשלה והם ירדו חזרה לצרפת. תבור הציע בסטטוס שכתב שנציף את לה מונד בעדויות חיוביות על עליות מוצלחות כדי לשבש להם את התכניות הזדוניות. נחמד מצדו.  שיטריל אותם אם בא לו, אבל אני לא מתכוון לנצור את שפתיי. עד שסוף סוף מישהו מעוניין לשמוע על עליות כושלות אני אשמח לשתף את סיפור חזרתי לצרפת.

עליה לארץ מצרפת יולי 2016

גדלתי ברובע ה-19 בפריז, בצל עצי פארק הבוט-שומון הפסטורלי, בקרב העושר התרבותי הבלתי ניתן להשוואה של עיר האורות. בהיותי ילד יהודי, היה לישראל מקום מרכזי בחינוך שלי. מגיל קטן גרמו לי לחגוג כל שנה את יום העצמאות של מדינת ישראל תוך לבישת בגדים לבנים וכחולים ואכילה מרובה של פלאפלים.

מאוחר יותר הושיבו אותי מול סרטים על החלוצים האמיצים מתחילת ההרפתקה הציונית. הם הוצגו כגיבורים מהוללים. כל אזכור של מדינת ישראל באוזניי לווה בתארים סופרלטיבים. האל-דורדו של קנדיד (ספר צרפתי ידוע) נשמע ממש חיוור בהשוואה לאיך שישראל תוארה בדרך כלל.

פלאפל אילוסטרציה. צילום:פלאש90
פלאפל. אילוסטרציה.  צילום: פלאש90

 

בגיל 17, עם תעודת הבגרות בכיסי, סוף סוף הייתי בשל למימוש 17 שנות חינוך ציוני אגרסיבי. הסוכנות היהודית הוסיפה את הדובדבן על הקפצת והבטיחה לי גן עדן עליי אדמות אם אקפוץ למים. קפצתי. אם להיות כן, השבועות הראשונים ואפילו החודשים הראשונים היו חלום בעיניים פקוחות. אין כמו לגלות מדינה חדשה, במיוחד מדינה מיוחדת כמו ישראל, ולהיחשף לתרבות השונה והמרעננת שלה.

אבל בנקודה מסוימת הבנתי שלא באתי לישראל כדי להיות תייר, אלא כדי לנהל את החיים שלי שם. ופה הכל השתנה לרעה. היין הפך לחומץ, התולעת הגיחה מהתפוח, הכרכרה של סינדרלה הפכה לדלעת וישראל, כמו מליסנדרה, הסירה את השרשרת הקסומה מצווארה והתגלתה במערומה העכורה. ישראל היא מדינה מאוד שונה מצרפת ויש הבדלים משמעותיים לרעתה שלא ניתן להתעלם ממנם ועוד פחות להתרגל אליהם.

נתחיל עם מזג האוויר, החצוף והעקשן. 10 חודשים מתוך 12 אפשר היה להתחנן על הברכיים שנזכה לזכר מהאפרוריות הפריזאית, שנוכל להרגיש את מלנכולית המשוררים שהעשירו כל כך את הספרות הצרפתית הנעלה, שנרגיש קצת את הדיכאון הטבעי המתחברים כמו בגד לגוף וכמו מים לנשמה לגנים האשכנזיים שלנו.

כלום לא עזר. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, השמש התעקשה להעלות לנו את המורל והשמיים התכולים התעקשו לצבוע לנו את מסגרת החיים בצבעים עליזים. זה הרגיש כאילו אנחנו חיים בעולמם של הטלטאביז או של דובוני אכפת-לי. כל בוקר, כשהייתי יוצא מהבית, התגרה בי המעיל השחור היפה שקניתי בחנות פריזאית, בעודו תלוי להנאתו על כסא בחוסר מעש, משל היה מובטל צרפתי שדמי אבטלתו גבוהים משכרו.

יום חורף בישראל אילוסטרציה. צילום:פלאש90
חורף ישראלי מצוי אילוסטרציה. צילום: פלאש90

 

בחוץ, כמו בפריז, הייתי הולך ברחוב כשכיפתי התנוססה על ראשי בגאווה. לקח לי קצת זמן להבין שמשהו לא היה כשורה. ואז ירד האסימון והבנתי שאוי האימה! אנשים לא היו שולחים לעברי מבטים חמוצים. הלכתי ברחוב, כאיש אלמוני בין פשוטי העם, כשהכיפה השתלבה בנוף במקום להסב אליי את תשומת הלב העוינת של הסובבים. יש לכם מושג כמה זה קשה להפוך להיות כמו כולם אחרי 17 שנים בהם התרגלתי להיות במוקד כל התיעוב הקיים ברדיוס של קילומטר ממני?

אבל הישראלים היו אפילו גרועים מזה. לא רק שהם לא תעבו אותי, הם  התייחסו אליי כאילו אני חבר, או חס וחלילה, כאילו אני אח שלהם.

הידעתם? בישראל לא קוראים לך "מר" ואין לך שם משפחה. או שקוראים לך בשמך הפרטי או שבכלל גם שם פרטי אין לך ואתה פשוט נקרא "אחי". במזג האוויר השרבי השורר שם, איך לא נתגעגע לנימוסים הקפואים והמרעננים של הצרפתים? איך לא נתגעגע לשמירת המרחק בין אזרחי המדינה עד שכל אחד מרגיש זר במדינה שלו? (שווה להיות זר בצרפת, כך שמעתי).

אפילו השרים פה הם "אחים". צילום:פלאש90
אפילו השרים פה הם "אחים". צילום: פלאש90

 

אבל למרות כל הקשיים האלה, לא הרמתי ידיים והמשכתי קדימה. נרשמתי למוסד לימודים גבוה הנחשב הכי קשה בישראל: הטכניון בחיפה. אחרי שצלחתי את התיכון באופן חלק יחסית, הייתי נואש לאתגר אמיתי בלימודים.
לתדהמתי הגדולה, בעוד חבריי היו מתמודדים עם חומות של חוסר סבלנות כלפי דתם ונדרשו להיבחן בשבתות וחגים ללא אלטרנטיבה, הטכניון הציב בפנינו דרך קלילה באופן מגוחך בהקפדתו לבחון אותנו בימי חול. הקושי היחיד היה ברמת החומר הנלמד. מאכזב מאוד.

ובנוסף, הם לגמרי משוגעים שמה בטכניון ובתעשיית ההיי-טק. רק מילה יש להם בפה: לחדש. מה עושים? מחדשים. אוקיי חידשנו מה הלאה? מחדשים עוד. ואז? נחדש. זה סיפור שלא נגמר, תמיד שואפים להתקדם במקום לנוח על זרי הדפנה ולהשתכשך בחוסר המעש הקיומי כמו שהצרפתים עושים בהצטיינות יתירה. הטיפוס האינסופי הזה פשוט מתיש, למה לא לעצור קצת ולתת למצב לקפוא או להירקב קצת לפני שממשיכים? לא מובן. הישראלים לא מסוגלים להבין את הקסם, את התענוג ביציאה לבתי קפה או לתאטרון בחוסר דאגה כשהמדינה מתפוררת מסביבך.

השר יובל שטייניץ מביע שביעות רצון מהחידושים הישראלים בתע"א. צילום:לע"מ
השר יובל שטייניץ מביע שביעות רצון מהחידושים הישראלים בתע"א. צילום: לע"מ

 

וגם, אתם יודעים, ישראל נראית כמו מקום ממש מגניב כשרואים אותה בחדשות בטלוויזיה. זה נשמע כמו לחיות בקול אוף דיוטי במימדים טבעיים. אבל למעשה, ללכת ברחוב בישראל זה יותר כמו לשחק באדיבו (משחק מחשב לגיל הרך). אמנם יש הרבה פיגועים אבל בכללי מרגישים די בטוחים ואפילו בטוחים מדי ברחוב הישראלי.

אין מה לסקור את הזירה, לאתר חבורות מסוכנות, ולהנדס את המסלול הממזער את הנזקים. פשוט הולכים ישר לכוון המטרה, כמו מטומטמים חסרי מוח. היה בית ספר ליד מקום מגוריי בישראל, למדו בבית הספר הזה ילדים יהודים. ולא יאומן כי יסופר! לא היה אפילו לא צל של חייל כדי לשמור על המקום. באיזה עולם נראה לכם הגיוני שאין צורך בחיילים כדי לתת לילדים יהודים לחיות בשלום? איפה ראיתם דבר מופרך כזה, תגידו לי?

אבל הנורא מכל, אתם יודעים מהו? הנורא מכל זה כשיש פיגוע רצחני, ולמחרת בתקשורת המקומית כל הכותרות הן בסגנון מאוד פרובוקטיבי כמו: "מחבל עשה פיגוע ורצח כך וכך". בלתי נסבל! הו, פייר, יש כמה עיתונאים שיצדיקו אותו אבל הכותרות עדיין מעזות לקרוא למסכנים האלה מחבלים. הייתי נאלץ להוציא את הארנק ולשלם ביוקר על עיתונים צרפתיים שהגיעו באיחור של יומיים כדי לצרוך חדשות המוצגות באופן סביר ואובייקטיבי: "פלשתיני נהרג בתקיפה בירושלים".

רה"מ בנימין נתניהו עולה לקברם של הנרצחים בפיגוע ליד ביה"ס בטולוז, צרפת. צילום:פלאש90
רה"מ בנימין נתניהו עולה לקברם של הנרצחים בפיגוע בביה"ס בטולוז, צרפת. צילום: פלאש90

 

בקיצור הבנתם. עם כל מה שסיפרתי אתם מתארים לעצמכם שחזרתי מהר מאוד לצרפת. אז כן, חזרתי. חזרתי הרבה אפילו, פעמיים בשנה בממוצע "לחופש" כמו שזרק חברי, ג'ורדן לעמנואל מקרון שר הכלכלה הצרפתי, שבא לטכניון להתחנן שנחזור למולדתנו הקודמת.

אני חוזר כדי לבקר את המשפחה ולהיזכר במה שהשארתי מאחור, ואז לנסוע חזרה ארצה עם האישור המתבקש שהעליה לארץ היתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי, וזה אפילו לא קרוב ולא קרוב ללהיות קרוב.

אה, סליחה שכחתי: אין לגבינה טעם פה. רק אומר.

לפוסט המקורי של אלכסנדר



מערכת ערוץ 20

מערכת ערוץ 20