בצאת שביעי של פסח יחגגו ברחבי ישראל את המימונה – חגיגה הנפוצה בקרב יהודי צפון אפריקה ומזוהה בעיקר עם יהדות מרוקו. עפ"י חוקרים רווח המנהג בקרב יהודי מרוקו במאה ה-18. בשנת 1965 חודשה המסורת גם בישראל והמימונה הפכה חגיגה לאומית של קיבוץ גלויות ואף למסורת פוליטית.

חגיגות מימונה בגן סאקר. ארכיון. צילום: פלאש 90
החג שהפך למסורת ישראלית. חגיגות מימונה בגן סאקר. ארכיון. צילום: פלאש 90

החג שנקשר באביב ובהתחדשות, נחשב כסימן למזל (מימון), רווח כלכלי ואף פריון חקלאי של ראשית הקציר. בגולה נקשר שמו עם גאולה עתידית וחזרה מהגלות אל ארץ ישראל. החגיגה מהווה סעודת שמחה בצאת החג וכך יכלו יהודי מרוקו, שהקפידו על כשרות הפסח קלה כבחמורה, לשוב ולאכול איש אצל רעהו. בישראל נהוג לערוך "סיורי מימונות" ולהתארח במספר מוקדים. נהוג ללבוש לבוש מסורתי.

בנוסף, שימש החג לחידוש יחסים עם הקהילות המוסלמיות עימם נותר הקשר במהלך החג. במהלך החגיגות דלת הבית פתוחה לאורחים, יהודים ומוסלמים, וכל אחד רשאי להתארח ללא הזמנה. המכרים המוסלמים נהגו להביא עימם מוצרי חמץ וקמח לאפיית הלחם הראשון לאחר הפסח וכן מוצרי חלב.

על שולחנות החג מוגשים ממתקים כשרים לפסח העשויים מתמרים, סוכר, בוטנים, שקדים. את המופלטות ומאכלי חמץ נוספים מכינים רק לאחר צאת חג הפסח, דקות ספורות לפני ההגשה. נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו", שבטעות התפרשה כ"תרוויחו ותצליחו". הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווחה וכך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת).

ביום המחרת נוהגים רבים מהחוגגים לצאת אל הטבע, גנים ופארקים ולערוך סעודה וטבילה במקורות המים. המוסלמים הרשו ליהודים לבלות בגניהם ובכרמיהם, והאמינו כי בזכות כך יתברכו בשנה גשומה.

בת אל בנימין

בת אל בנימין

עורכת באתר ערוץ 20