דף הבית > חם ברשת > "אמ-אמא של ההטיה הפוליטית"

"אמ-אמא של ההטיה הפוליטית"

נינתו של זאב ז'בוטינסקי שוברת שתיקה ומספרת איך זה להיות ימנית חילונית וליברלית שעובדת בתעשייה הכי שמאלנית בישראל

ברוח היום הזה, יום השנה למותו של הסבא רבא האגדי שלי, החלטתי להעניק לעצמי מתנה – ולשחרר משהו שיושב על לבי הרבה זמן.

לא מדובר בווידוי מרגש, גם לא בהצהרה דרמטית, אלא בשבירת שתיקה ובתגובה לשטף הפוסטים שראיתי מצדם של עמיתיי למקצוע על התקשורת המוטה כן/לא ובעיקר התעקשות על כך שהיא אינה מוטה.

אמ;לק: פחחחחחחחחחחח! ולא סתם ״פחחחחחחחחחחח!״, אלא אחד כזה מכל הלב, של מי שאוגרת המון סיפורים – מקוממים יותר ופחות – על איך זה להיות ימנית חילונית וליברלית שעובדת בתעשייה הכי שמאלנית בישראל.

המגישה איבדה את העשתונות. רשות השידור. צילום: פלאש 90
המגישה איבדה את העשתונות. רשות השידור. צילום: פלאש 90

אני תוהה אם להתחיל מראיון העבודה שבו נשאלתי חד וחלק איך אסתדר, בתור ימנית (=מצורעת) במערכת שרובה שמאלנית (תיזהרו, זה מדבק!), אם להזכיר את אותה מגישה של ערוץ 1 שאיבדה את העשתונות כששמעה שהחלטתי להצביע ליכוד ותקפה אותי במשך כמעט 40 דקות של נסיעה לירושלים ברכב שממנו לא יכולתי לרדת (אגב, יש עד לתקרית הזו), או אולי לדבר על הבוסית שאמרה לי שהיא לא מתכוונת לדבר איתי על פוליטיקה כי אז היא תיאלץ לפטר אותי (כן כן. בסוף, אגב, התפטרתי בעצמי).

התחקיר שנגנז

אולי אני צריכה להתחיל הרבה קודם, מכתבת התחקיר הראשונה והעצומה שלי – שאמורה היתה להתפרסם במוסף הכי מפורסם במדינה, ממש אחרי שהשתחררתי מהצבא בגיל 20. זה היה פרויקט עליו עמלתי במשך חצי שנה (!) כולל הגעה למקורות ולדרגים הבכירים ביותר שהיו קשורים לנושא עליו כתבתי ושבמפתיע הועבר ממש רגע לפני הפרסום לעורך שדעותיו הפוליטיות (והשמאלניות) גלויות וידועות ואז – כמובן – התמסמס (עד היום אני מבכה את לכתה בטרם עת של אותה כתבה ואת ההזדמנות האדירה שנגזלה ממני שנייה לפני הירידה לדפוס ללא כל הסבר).

לוגו העיתון
לוגו העיתון

אבל האמת היא שלא צריך ללכת רחוק מדי, כי התקרית הזכורה לי ביותר התרחשה דווקא בעת שכיהנתי בתפקיד העורכת הראשית של עתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. מדובר בתפקיד שבאופן מסורתי תמיד אויש בידי סטודנטים מהצד השמאלי של המפה הודות להגמוניה של מפלגת העבודה ששולטת באגודת הסטודנטים במוסד כבר מיליון שנה.

בעוונותיי, כתבתי טור עורכת שנשמע קצת ציוני מדי לנציגי האגודה. הרכזת שהיתה אחראית שם על תחום התקשורת והשיווק התקשרה לצרוח עלי בטלפון ואז סיפרה שבישיבת האגודה אחד הנציגים הגדיל לעשות וקרא חלקים מהטור שלי (שהיה די נייטרלי, בחיי) בקול רם והתרעם על כך שניתנת לי במה. למזלי, המו״ל של העתון ואנשי המקצוע שעבדו איתי בצמוד גיבו אותי לחלוטין, אבל אשקר אם אומר שלא חשבתי להתפטר ולפוצץ את הסיפור בתקשורת, כדי לדבר על ה״פלורליזם״ וה״סובלנות״ באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.

12 שנים של השתקה

כל אלה, חברים וזרים יקרים שקוראים את הפוסט הזה כרגע, באמת רק מקצת הסיפורים וההתמודדויות שאני יכולה למנות מ-12 שנות הקריירה שלי.

האירוניה היא שאני אדם רגיש (יותר מדי, אם תשאלו אותי) שמתקשה לא לקחת ללב ולכן אני מעדיפה להימנע כמה שיותר מעימותים פוליטיים. בכל זאת, להסתובב עם שם המשפחה שלי במסדרונות מערכת תקשורתית כלשהיא בישראל, זה קצת כמו ללכת עם שלט שכתוב עליו ״תתווכחו איתי״ (או ״תבעטו בי״, תלוי עד כמה שמאלני המקום… סתם, סתם). יכול להיות שזו גם הסיבה שברבות השנים הבנתי שאני פחות מוצאת את עצמי מחוץ לתחומי הלייף-סטייל (פרט לטור דעה פה ושם); זה פשוט עושה לי רע, פיזית ונפשית.

אז סליחה, עיתונאים ועיתונאיות – יקרים ויקרות, אבל בואו, טלו קורה והביטו למציאות בעיניים: התקשורת הישראלית היא האמ-אמא של ההטיה הפוליטית והאמת היא שאתם חולים על זה. זה פשוט נוח לכם, מרופד כזה.

כל זה סבבה והכל, רק תחסכו את זעקות השבר וה״איך לא ראינו את זה מגיע״ בפעם הבאה שהרוב שוב יבחר בימין לשלטון. אומר זאת כך יונית: You had it coming.

20 News

20 News

אולי יעניין אותך גם

לא חרדים מהיהדות: התשובה לקמפיין ההדתה מכה גלים ברשת

הפרודיה שהכין ארגון 'תור הזהב' והטרילה את קמפיין ההדתה הסעירה את הרשת